סיפור שנגדע

"הוא עומד מאחוריי, סבלנותו פוקעת. השעון, שנח על ידו השלדית, מתקתק. תיק תק, תיק תק. הוא מחכה. הוא חיכה הרבה זמן, ואני דחיתי את המפגש, אמרתי לו שיחכה רק עוד רגע. אני יושב כאן, מול הדף, העט בידי, וכותב. הוא עומד מאחוריי. הוא בא לקחת אותי, ואני מבקש, מבקש שייתן לי רק עוד רגע, לסיים את המשפט.
סבלנותו נמתחת עד לקצה. אצבעותיו השלדיות מתופפות על שולחן הכתיבה הישן שלי, תיפוף איטי ומרגיע. טא טא טא. טא טא טא. טא טא טא. אני מתחיל לכתוב מהר יותר, מדלג על אותיות לא נחוצות כדי לחסוך זמן. התיפוף נמשך, טא טא טא, טא טא טא, טא טא טא. כתב היד שלי מאיץ. יותר ויותר מהר. יותר מהר. יותר מהר. המילים נכתבות, שחור על גבי לבן. אני רק רוצה לסיים, לגמור את הקטע, ואם אתה קורא את זה עכשיו וזה חתוך באמצע, אני מצטער, לא היה לי זמן, רק עוד רגע, רק עוד –

העפרון קופא על הנייר. אני מסתובב אליו, מביט בחיוך השלדי, בחרמש המבהיק שבידו. הזמן שלי נגמר. בנשימתי האחרונה, אני ממלמל תפילה, תפילה שאת הסוף הוא יכתוב בשבילי."
—
וכך עשיתי.