סיפור קצר ללא שם.

הוא מרים אותי, נושא אותי בצעדים מבולבלים לתוך הבית. תוהה לרגע אם אני כבדה לו, אני מתלבטת אם לשאול אותו , אבל לא יודעת איך להתמודד עם התשובה. הוא פותח את דלת הבית בדחיפה. הבית מואר בעשרות נרות מרהיבים, ומקושט בזריי וורדים יפיפיים וריחניים. " יש פה המון אורות!" אני צועקת, מתרגשת. "אני חושב ששתית קצת יותר מדי" הוא מחייך חיוך מבויש. אני פורצת בצחוק פתאומי שרק מחזק אצלו את התחושה. הוא מניח אותי בעדינות על הספה, ואני מנשקת אותו ארוכות. " אני רוצה שיר." אני מוצאת את עצמי אומרת פתאום. " שיר?" הוא שואל, מבולבל. "אני רוצה שתכתוב לי שיר!" אני קוראת. הפנים המחויכות והמתרגשות שלו בוחנות אותי, תוהות. "למה את רוצה שיר?" הוא שואל. " זהו יום הכלולות שלי ואני רוצה שיר!" אני קוראת בקול רם. ההד שלי נשמע בכל רחבי הבית הריק. אני יודעת שרק אני והוא פה. הוא ואני – וזה כל מה שמשנה. "בסדר. אני אכתוב לך שיר." הוא צוחק, שיכור כלוט.

"כמה שאני אוהב" הוא מתחיל לפזם.
"להפיג את הכאב" אני מצטרפת אליו.
"עם אותו חיוך מוכר." הוא ממשיך.
"שחוזר ואומר" אני מחזקת את קולי.
"כלום עוד לא נגמר." הוא מסיים.
אני בוהה בו לרגע אחד, מתרגשת עד דמעות ואז נופלת מהספה בחבטה על הרצפה, ושנינו כלואים בתוך ענן של שמלת כלה לבנה כשלג. "אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה? " אני שואלת אותו. "יופי, אז מזל שאני כאן." הוא עונה לי. אני עוצמת את העיניים ויודעת שאני רוצה לחיות את הרגע הזה – מעתה ועד עולם.

אור השמש הרותחת של אחר הצהריים השרבית משתקפת בקבר השחור, עליו חרוטות מילים שאני מטושטשת מדי כדי לקרוא. אני בוחנת את פיסת האבן שאמורה להזכיר לי משהו שאני לעולם לא אהיה מסוגלת לשכוח. כל עוד אני נושמת, כל עוד אני בחיים. זה רק אני והוא – רק אני, האבן שלו ועוד מיליון אבנים אחרות, שכל אחת מהן מספרת סיפור משלה.
"טוב, אז.. היי." אני אומרת פתאום, ומרגישה כמו ילדה קטנה, עומדת ומדברת אל אבן. המחשבה מתסכלת אותי. "אני מתגעגעת. אני מתגעגעת בכל יום ויום שבו אני חיה. בכל שנייה שאני נושמת, בכל רגע שאני חושבת. בכל מקום, אני רואה אותך בכול מקום. אני רואה אותך במטבח, שורף פסטה. אני רואה אותך בגינה, משקה את הצמחים. אני רואה אותך על הספה, צופה בתוכניות המטומטמות האלה שכל כך אהבת. ואני רואה אותך לידי, במיטה. עד כמה פתטי שזה נשמע, אני מתגעגעת לחום הגוף שלך לצידי. שתיים עשרה שנים. שתיים עשרה שנים היינו נשואים, ואפילו פעם אחת לא הרגשתי חרטה. לא הרגשתי כעס, ובכל השתיים עשרה שנים הללו, רק הוכחת לי כמה אתה בעל מדהים. ואתה יודע, הייתי מצפה שאחרי אתה מבלה שתיים עשרה שנים שלמות עם בן אדם, זה היה מספיק. אבל לא. לא נמאס לי, אפילו לא במעט. ואני יודעת שגם לך לא. אני יודעת שגם אתה היית רוצה לבלות כל יום איתי, ומעבר לסוף ימי חייך, כי כנראה, שזה פשוט לא מספיק." אני עוצרת לרגע, נושמת נשימות עמוקות בניסיון להירגע. " אני אוהבת אותך. ולא, זה לא ייפסק. זה אותו סוג של רגש שעוטף אותי. רגש שמלווה אותי בכל רגע, רגש שלא יעלם לעולם, לא משנה כמה אני אנסה. כולם אומרים לי אני אסתדר. שאני אתגבר בשלב מסוים, שהחור הזה שמרוקן אותי יתמלא. ואתה יודע? זה יקרה. אני ממש מרגישה שזה יקרה. שיבוא הרגע הזה שבו אני ארגיש הרבה יותר טוב. וכדי שזה יקרה, אתה צריך לחזור. ולא. לא אכפת לי. לא אכפת לי אני לא הגיונית ושאתה רק אבן. אני עומדת פה ומדברת אל אבן! אבן שהייתה פעם בעלי. אני אתגבר, אני מבטיחה. אבל רק… תחזור. תהיה פה לידי, רק ליום אחד אחרון. תחבק אותי, תנשק אותי. תגיד לי שהכול יהיה בסדר. ואז? אני מבטיחה. הכול יהיה בסדר. רק.. תחזור. בבקשה. כי אני לבד, ואני מפחדת. והשתיים עשרה שנים הללו? זה לא משהו ששוכחים. ואני תמיד אזכור." אני מסיימת, מרגישה כאילו רוקנו אותי חתיכה אחרי חתיכה מבפנים, ומילאו את כולי באוויר.
השקט מהדהד בצורה מצמררת, ואני חייבת לשבור את השתיקה. ופתאום, זיכרון ישן ומטושטש מכה בי, והגרון שלי שורף מכאב.
"כמה אני אוהב" אני מפזמת בשקט.
"להפיג את הכאב." אני מגבירה את קולי, נחנקת מהדמעות המאיימות לפרוץ.
"עם אותו חיוך מוכר, ש…שלוחש…" הדמעות מטפטפות אחת אחת, אני כבר לא יכולה לעצור אותן, ולא מסוגלת להמשיך את השיר. לאט לאט, אני משלימה עם הידיעה שהוא אבד לנצח, שאף אחד לא יגמור את השיר.
אני מתמוטטת על רצפת הבטון הקשה ומתכווצת לתנוחת עובר, נרטבת מדמעות מלוחות ובוכה בקול רם, לא יכולה להפסיק. "אני רק מקווה, שאחרי הכול, אתה זוכר. אני אוהבת אותך, אתה יודע?"
אף אחד לא עונה לי, והשקט כואב.

אני גוררת את רגלי על המדרכה, צועדת בצעדים איטיים אל הבית. כשאני פותחת את הדלת, מתגלה לפני השקט הבלתי נסבל. אני הולכת דרך המטבח, המלא בעוגות הקנויות שאנשים הביאו, אני הולכת דרך הסלון, המקושט בעשרות זרי פרחים בצבעים שכל קרובי שלחו. בלי לשים לב לסביבתי, אני ממשיכה לצעוד באיטיות לעבר חדר השינה. אני פותחת את הדלת החורקת, ורואה את המיטה הקרה מסודרת בקפידה. אני מתקרבת, ולפתע, משהו תפס את מבטי. אני שמה לב שזה נר קטן, הדולק על השידה, ליד המיטה. אני מתקרבת, ובוחנת אותו. אורו הלבן של הנר מאיר פיסת נייר מקופלת. אני מסתכלת עליה, ומשהו דוחק בי לפתוח את הפתק.

" כלום עוד לא נגמר"

השורה נכתבה בכתב היד הרועד שלו. אני בוחנת את הפתק, ואת הנר.
ובבת אחת,
אני מבינה.