סיפור קצר (יחסית), מרגש, יפה, ודי עצוב. (אה, ויפה אמרתי?)

שמעתי אנשים צועדים מעלי, צעקות, יריות, ושקט.
פלוגה של חיילים התקדמו מערבה. התקרה של המחסה מחול שלי התחילה להתפורר.
מזל שחפרתי מנהרה צדדית. עצרתי ונחתי קצת.
טוב, אז אולי זה לא זמן טוב עכשיו להציג את עצמי אבל לא נורא.
הגרסה הלחוצה היא: "שלום אני דן בן 15 ואני תקוע בתוך בור מלא בחול, אני פצוע, ואני עומד למות!" הגרסה הפחות לחוצה היא: "שלום, אני דן בן 15. אבא שלי הוא המפקד של כת סודית ששומרת על בני האדם מפני קבוצה של אנשים מטורפים שרוצים לשלוט בעולם ולשם כך הם צריכים להרוס מדינה שלמה בשביל טקס אסור. (והמדינה שלנו נבחרה לזה…)"
הידקתי את האוזניה שלי לאוזן והתרתי את החגורת כלי נשק שלי שאליה היו מחוברים 2 סכינים, נרתיק אם אקדח ותמונה של חברה שלי. את התמונה שלה נישקתי ואמרתי לה: "אני אוהב אותך." קברתי את כל הדברים בתוך החול וכיסיתי היטב. לפתע שמעתי הודעה בקשר: "לכל החיילים, זה נגמר. המפקד מת. הפסדנו. כולם לסגת!" שמעתי את ההודעה והבנתי. אבא שלי מת. הפסדנו. קמתי ויצאתי החוצה, מתעלם מהעובדה שהסגרתי את עצמי. הלכתי לקצה של הצוק והבטתי בים שמולי, בשקיעה היפה.
"זה בשבילך אבא!" צעקתי וקפצתי מהצוק.