סיפור קצר – דנה (עם מסר חשוב)

"עברו עליי יומיים די משונים, ואני פשוט מרגישה שאני חייבת לפרוק קצת.
אז קוראים לי דנה גרינברג ואני בת 25, וכמו שאני יכולה להעיד על עצמי, אני לעולם לא נחה.
אני אוהבת לצאת לבליינד דייטים, לדייטים בכללי ויותר מזה – אני אוהבת לסיים את הערב במיטה ליד מישהו.
מה עם עבודה? עובדת במשרד עורכי דין כפקידה. עבודה משעממת אבל אני מרוויחה מספיק בשביל שכר דירה.
אז מתי הסיפור שלנו מתחיל? עכשיו.
קמתי לבוקר משעמם מהרגיל והכנתי לעצמי קפה לדרך.
עבדתי כל היום ובאמצע העבודה קיבלתי הודעה מאיזה חתיך אחד שהכרתי במסיבה לפני כמה ימים, הוא רצה לצאת איתי לדייט היום בערב. הסכמתי.
הגעתי הביתה ומיהרתי להתארגן לפגישה, לבשתי את השמלה החדשה והורודה שלי ונעלתי נעליי עקב גבוהות. אני אוהבת להתעסק במראה החיצוני שלי אבל לא יותר מידי.
אחרי שהתארגנתי, הלכתי לכיוון הבר בו קבענו להיפגש. בדרך ראיתי המון אנשים שמתאסף סביב הבניין וצועק. התעלמתי.
פגשתי את החתיך שגיליתי ששמו הוא "יונתן", והלכנו לשבת בפינה השקטה שהוא הזמין רק לנו.
מפה לשם התחלנו לדבר על החיים והוא סיפר לי שהוא מקעקע שעובד בחו"ל בעיקר. סיפרתי לו על התואר הראשון ברפואה שהתחלתי לעשות אבל לא סיימתי. הוא התעניין מאוד בנושא והיה מדהים.
אחרי כמה דקות הוא אמר לי שהוא הולך לבר להזמין משקאות ושאני אשאר לשבת במקום, צחקקתי ונשארתי לשבת. בעודי משתעממת שם על הכיסא, התחלתי לשמוע זעקות ובכי מכל עבר.
התא בו ישבתי נפתח ויונתן עמד שם עם אקדח טעון בידו.
"ובכן ובכן, דנה. תרשי לי לספר לך סיפור קצר. לפני כמה שנים, את יצאת לבליינד דייט בדיוק כזה עם גבר צעיר בשם ליאור," הוא עמד שם וצחק. משקשקת מפחד, ישבתי שם, מפחדת לזוז.
"בדייט שלך עם הבחור הצעיר הזה, את התקרבת אליו ובסוף היום שכבתם. אבל, כשקמתם בבוקר אמרת לו שהוא מכוער, ולא ראית בערב מה את עושה או עם מי. שברת לו את הלב."
אני הנהנתי בשקט, נזכרת בסיפור.
אבל כל זה נראה לי בסדר לגמרי, לזרוק גברים זה כבר תחביב.
"הוא התאהב בך, נתן לך להתקרב אלייך ואת פשוט שברת לו את הלב. אז דנה החמודה והנחמדה, שוברת הלבבות – אני לא אתן לך לפגוע בעוד אנשים כמו שפגעת אז בי!" הוא צעק מכוון אליי את האקדח.
"מ..מה? זה אתה? יונתן אתה ליאור? השתנת! אתה לא אותו בחור מכוער שפגשתי אז!" אני זעקתי. "אנחנו יכולים לתקן את זה, אתה עכשיו נראה הרבה יותר טוב מקודם!" אני אמרתי בקול מתבכיין.
הוא נאנח בקול, עדיין מכוון אליי את האקדח "זה מה שאת לא מבינה. את לא יכולה לשפוט אנשים רק על פי המראה שלהם. לא כל העולם נתון לשיפוטך. את שופטת אנשים ומשאירה בהם צלקות, יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם זה. למילים יש כוח. ועכשיו אני אשאיר לך צלקת משלי, צלקת שכל פעם שתסתכלי על עצמך, על היופי המושלם הזה שלך, את תראי פגם. והפגם הזה יזכיר לך – כל פעם, כמה את צריכה לשים לב לאופי ולא למראה. כמה את צריכה לשים לב, לכל מילה שיוצאת לך מהפה."
הוא ירה לי לבטן. וזה כל מה שאני זוכרת.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני שוכבת כאן בבית החולים, בבוקר שאחרי וכותבת את כל מה שקרה.
וככה הסיפור נגמר.
קוראים לי דנה גרינברג, אני בת 25, עם צלקת בבטן."
אני קמה מהמיטה בבית החולים והולכת לשירותים. לאט לאט אני מרימה את החלוק של בית החולים ומסירה את התחבושת ששמו לי על הבטן. צלקת גדולה, מכוערת מסתתרת שם.
אני בוהה בה ועוצמת את עיניי.
כשאני פותחת את העיניים אני הולכת לכיוון המכתב שכתבתי לעצמי קודם. ומוחקת את החלק האחרון ומוסיפה :
"קוראים לי דנה גרינברג, אני בת 25 ואני לעולם עוד לא אשפוט בן אדם על פי המראה שלו."