סיפור על תקווה שאבדה.

הכאב, הוא בתוכי מתפשט.
הגרון דואב זועק למשקה.
והשפתיים. השפתיים הן יבשות כפליים חייבות משהו שישכח את הכל.
את העצב הכאב ובמייוחד את הייסורים.
השינוי הוא אינו קל.
בלעדיי האמת לא אוכל להמשיך
חייבת אני רצון, שייגרום לי להמשיך ללכת. ולא להיכנע לאפלה ליפול על רגלי. למות.
מישהו שיאמר 'יהיה בסדר'
מישהו שימשוך אותי לחיים, לצד של האנשים החיים לאלה שרוצים לחיות.
הכאב כל-כך קשה, אין בי הכח להמשיך בלעדיו.
בלעדיו כנראה שאמות.
אבל הוא כבר לא פה.
אף אחד לא פה
ואני לבד בתוך מחשבות שלעולם לא יפוגו.