סיפור על אמא ובנה
תינוק חמוד עם שערה על הראש, ישן בתוך לול, לעולם לא יבין. אפילו המלאך הלבן שיושב לידו וסורג לו חלומות מתוקים בעזרת צמר גפן ורוד, לעולם לא יבין. אפילו אמו לא מבינה: לא היא נטשה אותו. אולי בגלל שהיא עדיין צעירה? אולי בגלל שעוד לא התחתנה? אולי בגלל שאביו נגדו?
היא הריי רוצה אותו.
זהו, היא מחליטה, היא עכשיו נוסעת לקחת אותו.
רגע, לא. מה יקרה כשתחזור? תקלקל לעצמה את הנעורים? ומה יאמר החבר שלה, אביו של הילד? מה תעשה כשתצא למסיבה? הוריה הריי נגדה!.. לפתע, פתאום, סטירה נוחתת על פניה.
"שוב את חולמת על הילד?!" צורח חברה. לא, היא לא תוכל לעולם.
רק המלאך הלבן יודע, כמה קשה לה. זה קשה להפרד מילד. כולם חושבים שזה בגלל שהיא מרשעת, ולבית היולדות מתקבלים עשרות טלפונים המבקשים לאמץ את הילד. אף אחד מהם לא יודע כמה צער וכאב היא חווה.
יום אחד, בהליכה ברחוב, עוצר אותה גבר עם ג'יפ שחור.
"זאת את? אימו של הילד הנטוש?" שאל הגבר.
היא מעיצה את קצב הליכתה.
"שמעי," ממשיך הגבר, "לא באתי להציק. באתי רק…" האמא הצעירה אטמה את ליבה ואוזניה. לא רוצה לשמוע!!! היא עוצרת בבית קפה, מכסה את הפנים. לפתע הגבר נכנס, שולח לה פתק ועוזב. בפתק היה רשום:
"נשמה, אני לא אחד שמציק. אני מבין שכואב לך.
גם אני פעם נטשתי ילד… כולם היו נגדי כי אימו טענה שאנסתי אותה – ואני לא – והכריחו אותי דרך בית המשפט לקבל אותו. הורי לא רצו לקבל אותי לביתם, אנשים מהרחוב ירקו עליי, אחי ריכלו עלי, ואז התיידדתי עם הילד. קראתי לו נדי, והוא בן 3. תדעי שאת מפספסת. תחזרי ותקחי אותו.
נ.ב.-קוראים לי מני."
האמא מיד התחרטה, ולבית היולדות מיהרה. אך אבוי, המזכירה השמנה הודיעה לה כי הילד נימסר כבר.
"זו בטוח לא טעות?"
"בטוח."
"את בטוחה 100 אחוז!?"
"כן, גברתי."
זהו זה. היא לעולם לא תשיג את בנה הקטן. לעולם לא תוכל לומר לו יותר שהיא אוהבת אותו, או שהיא רוצה שיסלח לה. ולמה? הכל בגלל החבר המכה והמאיים הזה שלה.
"מי לקח אותו?" שאלה בזמן שניגבה דמעות שהתגלגלו ללא מעצור.
"אני," נשמע קול מאחוריה.
"מני!"
"בואי. נברח מהחבר שלך. יש לך ילד מקסים, בואי. אם תרצי אני אתן לך אותו ואעזוב… אבל תני לי צ'אנס להוכיח את האבא שבי?"
"בסדר."
כשנכנסו לדירה של מני, הוא שאל אותה אם היא לא פוחדת מזרים.
"למה, אתה תעשה לי משהו?"
"לא… אבל,"
"כן, אני מבינה. אבל כבר לא אכפת לי."
"או.קי. נדיי!" קרא מני.
מהחדר רץ פעוט בקריאות שמחה. "אבא!"
"נדי, חמוד שלי," אמר מני, "אתה זוכר שהבטחתי לך אמא? קיימתי! הינה אמך."
"אמא!" קרא נדי הקטן, וחיבק את "אימו" באהבה.
"בנך בחדר." אמר מני. "את לוקחת אותו, או ש…"
האמא הביטה בנדי הקטן והמאושר, בגבר טוב-הלב, והחליטה: "אני אשאר."
והוסיפה, "אבל, רק לשבועיים כנסיון."
"יש!" צרחו נדי ומני ביחד.
זהו. ה-סוף…
תגובות (0)