סיפור מסובך: פרק שני

אני אמורה להיות מאושרת מכך שחזרתי לפה שוב, שחזרתי הביתה.
אבל האמת היא שמעולם לא חשבתי שהמקום הזה הוא ביתי.
הוא תמיד היה מקום בו פשוט חייתי.
אבל מעולם לא יכולתי להתחבר לשום מקום כמו שהתחברתי לזה.
פה חייתי רוב חיי, ופה קברתי את כל מתיי, אז אני מניחה שפה שורשי נמצאים.
זה מוזר שלמרות שאני קשורה למקום הזה, אני שונאת אותו.
אני לא יכולה לסבול את העובדה שהוא עוד עומד.
אני מניחה שזה משום שחסר בו משהו, וכבר זמן רב שהוא חסר.
חסר צחוק ילדותי, ושמחה, וחסר אור כלשהו, משהו שהיה לבית ואיננו עוד.
הייתי רוצה להגיד שעכשיו משחזרתי לפה, שאוכל להחזיר את זה לפה.
אך מה שאבד במקום הזה, לעולם לא ישוב.
כל מה שנשאר במקום הזה, הוא אבק, אבק ועצב.
דפיקה נשמעה ברחבי הבית.
תמיד היה לבית הרגל כזה, לגרום לכל להישמע רם יותר, קרוב יותר, כמעט כאילו אפשר להושיט יד ו… לא, זה לא הזמן לכך, אולי מאוחר יותר אוכל לשקוע בעצב, אך זה לא הזמן.
פתחתי את הדלת ושם עמד נער, או אולי נכון יותר להגיד ילד, משרת או בני משרתים, אך זה לא משנה.
"אוכל להיכנס בבקשה?" הוא שואל, קולו חלוש ועיניו לא מפסיקות להתרוצץ.
העפתי מבט קצר מאחורי כתפו של הילד, וזזתי מהפתח בכדי שיכנס.
"מקום מעניין בחרת לעצמך." אמר בקול של אנין טעם, עיניו משוטטות על כל הפגמים בבית, לא מחמיצות דבר.
"מה אתה מחפש במקום זה?" אני שואלת אותו, כתפיי זקופות ואפי בעננים.
"המלך שלח אותי."הוא אומר, נראה כי הוא נזכר במקומו כי הוא השתחווה לפני.
"לשם מה?" אני שואלת, קולי קצר רוח, תוהה מה כבר הספיק לקרות.
"בכדי לקחת את דברייך אל הארמון כמובן."הוא אומר, מופתע מעט מכך שאיני יודעת.
אל הארמון. מה לי לעשות באותו מקום יפה וחסר טעם?
אך לא אמרתי דבר, רק זזתי מעט הצידה ונתתי לו לקחת את חפציי.
"הוא אמר משהו על כך שאת לא צריכה להתחבא יותר." הוסיף הילד, שנייה לפני שנעלם עם אחת המזוודות מחוץ לדלת.