סיפור לתחרות – מתוקן. אשמח אם תציצו שנייה נוספת :)
הוא מלחשש ומהפנט אנשים בעודם ישנים. הוא לא מדלג על אף אחד, ודואג שידעו זאת. כאשר הוא בא, זו כבר שעת לילה. לקול הצרצרים ולשריקת הרוח, הוא מתגנב אל תוך הבית, צועד בשקט בשקט על כפות רגליו הגדולות. כאשר הוא נכנס לחדר, הוא נזהר לא לדרוך על ערמות הבגדים, על המשחקים והספרים. בעיניו הגדולות והכהות הוא מביט בנו. צופה בנשמה הצחורה שלנו, המתנוססת בליבנו כמו דגל לבן. הוא מקער את שתי ידיו הגדולות, כדי לאפשר לחומר השחור והסמיך לזלוג אל תוך נשמתנו, ולצבוע את צחורתה בשחור. הוא מניח יד על ליבנו, בתערובת תחושות של חרטה ופחד. הוא מתחרט על מעשיו, על הרעלתנו, ומפחד מהאחראי עליו, שמא יראה את החרטה בעיניו. הוא יוצא מהחדר, ממלמל בליבו מילות סליחה, ונעלם אל תוך הלילה. בבוקר, הצרצרים כבר שכחו את הדמות הגדולה שראו מתגנבת אל הבית. הרוח כבר שכחה את צרחות הסיוט של הילד, שגרמה אותה דמות גדולה. לאחר ביקורו אצל הילד, הילד כבר לא תמים לגבי סכנות העולם. הוא כבר לא הילד הקטן שהיה פעם.
עם לכתה של השמש, הוא הולך לממונה עליו לקחת מנה של החומר השחור, כדי ליצוק לנשמת הילדים. הממונה מהנהן בכובד ראש, גם הוא מבין שהם עושים זאת לטובת אותם ילדים קטנים.
באותו לילה, הוא מתוודה בפני הממונה. אני לא יכול לעשות זאת יותר, הוא אומר.
אתה חייב. אתה יודע שזה לא כדי להכאיב להם, אלא רק כדי לעזור להם, הממונה מזכיר לו.
הוא מתייסר. קרוע בין שני הצדדים. הוא רוצה לעזור לאותם ילדים קטנים, הוא רוצה להכין אותם לחיים… ועם זאת, הוא רוצה שהם ישארו ילדים קטנים, תמימי דעים לגבי הסכנות של החיים. לבסוף, הוא מחליט ללכת לילד הבא. בחדרו של הילד, הוא מציג את עצמו, והילד מהנהן בבלבול. הוא מסביר את מטרתו בעולם, את ייעוד קיומו. הוא מסביר שהוא הפחד. שהוא נועד כדי לבגר ילדים. מרגע שהוא בא, הילדים מתחילים לפחד.
לא מחרקים או מהחושך, הוא מסביר. פחד שנועד לבגר, פחד של מבוגרים. הוא לא מוצא את המילים כדי לתאר זאת. הוא מציין שילדים לא יכולים להתבגר ולהרצין בלי הפחד. בלעדיו הם לא יכולים להבין את כל חלקי העולם, חוץ מאת החלק הורוד והשמח. הוא גם מסביר שמעסיקו הוא הבגרות. שהבגרות פנה אליו, בידיעה שרק הפחד יכול לבגר את הילדים. הילד מבין, והוא מתפלא. הוא חשב שלבגרות כזו שהילד מפגין, ניתן להגיע רק באמצעות הפחד.
תגובות (5)
שוב הי. אני חושב שהסיפור בצורתו החדשה מעביר בצורה יותר ברורה את הרעיון שביקשת להעביר.
לגבי הביקורת שביקשת, אין לי משהו אקוטי. אני יכול להציע דברים סגנוניים, אבל בסוף זה הסגנון שלך.
רשימת הצעות סגנוניות:
1. "בבוקר, הצרצרים כבר שכחו את הדמות הגדולה שראו מתגנבת אל הבית. "
אפשר לנסח
"בבוקר, הצרצרים כבר שכחו אותו, שכחו שראו את דמותו מתגנבת"
לשמור על הרצף של הוא,אותו וכו'
2."הרוח כבר שכחה את צרחות הסיוט של הילד, שגרמה אותה דמות גדולה. לאחר ביקורו אצל הילד, הילד כבר לא תמים לגבי סכנות העולם. הוא כבר לא הילד הקטן שהיה פעם."
"הרוח שכחה(זה פואטי יותר שככה/שכחה) את צרחות סיוטו של הילד. (הייתי משמיט את שגרמה אותה דמות גדולה. יש בזה קצת חזרתיות). לאחר ביקורו, הילד כבר אינו תמים לגבי סכנות העולם, הוא כבר לא הילד הקטן שהיה לפני כן." בכל אופן יש שימוש חוזר במילה ילד. גם אם תחליטי להשאיר את הניסוח המקורי, הייתי משמיט לפחות חזרה אחת.
3. "עם לכתה של השמש, הוא הולך לממונה עליו לקחת מנה של החומר השחור, כדי ליצוק לנשמת הילדים. הממונה מהנהן בכובד ראש, גם הוא מבין שהם עושים זאת לטובת אותם ילדים קטנים."
אפשר
"עם לכתה של השמש(אפשר גם עם רדת השמש), הוא מתייצב במשרדו של(או אצל) הממונה. הוא שב להצטייד בעוד מנה של חומר שחור, אותה יצוק לנשמת הילדים…"
4. "באותו לילה, הוא מתוודה בפני הממונה. אני לא יכול לעשות זאת יותר, הוא אומר.
אתה חייב. אתה יודע שזה לא כדי להכאיב להם, אלא רק כדי לעזור להם, הממונה מזכיר לו."
אני חושב שצריך להכניס את הדיבור לגרשיים.
באותו לילה, הוא מתוודה בפני הממונה.
"אני לא יכול לעשות זאת יותר." הוא אומר.
"אתה חייב." עונה הממונה
(אולי להכניס)"הכאב שאני גורם לילדים…" הוא מתחיל, אך הממונה קוטע אותו
"אתה יודע שזו אינה מטרתנו" וכו'
5. "הוא מתייסר. קרוע בין שני הצדדים."
אפשר
הוא מתייסר. נקרע בין חובתו לעזור לילדים …., ורצונו לשמור אותם תמימים …
כמו שרשמתי, אלה בעיקר הצעות סגנוניות. תבחרי מה שאת אוהבת, תתעלמי ממה שלא. רשמתי בעיקר לחלק הראשון, כי לא ידעתי אם זה מתאים לך.
שלום,
לא קראתי את הגרסה הראשונה, אז התייחסותי תהיה רק לגבי הגרסה הזאת, כפי מה שהיא.
דבר ראשון ועיקרי – נהניתי מאוד מהקטע. הוא כתוב טוב, הוא מסקרן ומעניין, והרעיון שמועבר בו עמוק ויפה.
רק מפני שביקשת הערות, הינה כמה:
1. הצעה – לחלק ליותר פסקאות. קשה לאדם לקרוא גושים של טקסט. עכשיו הטקסט בנוי מארבע פסקאות בלבד. את הפסקה הראשונה והשנייה אפשר לפרק לשתיים-שלוש פסקאות כדי להקל על הקורא ולחבב עליו את הקטע.
2. את כל הזמן מדברת על "הוא", וזה מובן, אינך רוצה לגלות מי הוא עד הסוף. ועם זאת, אולי במקום לחזור כל הזמן על המילה "הוא" את יכולה לכנות אותו באמצעות תיאורו, וכך גם לגוון את הלשון וגם לצייר בעיני הקורא את דמותו של הפחד.
לדוגמה:
"הוא (היצור הגדול) מתגנב אל תוך הבית… כאשר הוא (הדמות החשוכה) נכנס(ת) לחדר… הוא (הענק השעיר) מקער את שתי ידיו הגדולות… הוא (הישות האפלה) מניחה יד על ליבנו, בתערובת תחושות של חרטה ופחד… הוא (המבקר הלילי) מתחרט על מעשיו…"
הבנת את הרעיון…
3. הסוף נשמע לי קצת ברור מדי, כלומר, כאילו האכלת בכפית את הקורא כדי שבטוח יבין במה מדובר. בד"כ מקובל שלא לעשות זאת, כדי שלא לתת לקורא תחושה של זלזול באינטליגנציה שלו, וגם כדי לעורר אותו לחשוב בעצמו. זה מורכב במקצת – מצד אחד, צריך שהמסר יעבור, ומצד שני, להיזהר מלומר את המסר בצורה חדה וברורה מדי.
4. כמה דקדוקי לשון:
א. "הוא לא מדלג על אף אחד" – "אף אחד" = "אפילו אחד", האם היית אומרת: "הוא לא מדלג על אפילו אחד"? מן הסתם לא. אפשר לכתוב: "הוא לא מדלג על איש". אך "איש" כנראה לא מתאים כאן, כי הוא מטפל בילדים… אולי אפשר לנסח אחרת את המשפט.
ב. "כאשר הוא בא, זו כבר שעת לילה" – מי זו "זו"? "זו" היא מישהי שמצביעים עליה, ואילו כאן לא דיברת על איש (וגם לא על אישה…)! אפשר לכתוב: "כאשר הוא בא, השעה כבר שעת לילה".
ג. "הוא נזהר לא לדרוך" – נכון יותר לכתוב: "…שלא לדרוך".
ד. "מפחד מהאחראי עליו" – נכון יותר לכתוב: מהממונה עליו, כפי שכתבת בהמשך. למילה אחראי יש משמעות קצת אחרת, ואכמ"ל.
בכל מקרה, אני חוזר לעיקר, והעיקר הוא שהקטע יפה מאוד!
נתתי 5 כוכבים!
בהצלחה בתחרות!
עומר
תודה רבה! לשניכם!
כעת יש לי שתי גרסאות שונות של הסיפור, אני רק צריכה להחליט במה לבחור…
תודה שוב!!
כתבת:
"ועם זאת, הוא רוצה שהם ישארו ילדים קטנים, תמימי דעים לגבי הסכנות של החיים"
מה הקשר תמימי דעים?
תמימי דעים זה: בעלי דעה דומה, אין ביניהם מחלוקת, מסכימים.
הביטוי לא קשור למשפט,
אולי התכוונת לתמימים?
חוץ מזה אחלה קטע
יפה מאוד
תודה רבה, מתקנת.