סיפור לתחרות כתיבה – אשמח אם תציצו שנייה ותעירו הערות בונות.
הוא מלחשש ומהפנט אנשים בעודם ישנים. הוא דואג שכולם יושפעו ממנו, ועדיף לרעה. הוא לא מדלג על אף אחד, ודואג שידעו זאת. כאשר הוא בא, זו כבר שעת לילה. לקול הצרצרים ולשריקת הרוח, הוא מתגנב אל תוך הבית, צועד בשקט בשקט על כפות רגליו הגדולות. כאשר הוא מגיע לחדר, הוא מציץ מחור המנעול, לוודא שאנחנו ישנים. כאשר הוא נכנס לחדר, הוא נזהר לא לדרוך על ערמות הבגדים, על המשחקים והספרים. בעיניו הגדולות והכהות הוא מביט בנו. צופה בנשמה הצחורה שלנו, המתנוססת בליבנו כמו דגל לבן. הוא מקער את שתי ידיו הגדולות, כדי לאפשר לרעל הסמיך והשחור לזלוג אל תוך נשמתנו, ולצבוע את צחורתה בשחור. הוא מניח יד על ליבנו, בתערובת תחושות של חרטה ופחד. הוא מתחרט על מעשיו, על הרעלתנו, ומפחד מהאחראי עליו, שמא יראה את החרטה בעיניו. הוא יוצא מהחדר, ממלמל בליבו מילות סליחה, ונעלם אל תוך הלילה. אסור שנדע את שמו. או יותר גרוע, אסור שנדע את שם מעסיקו. בבוקר, הצרצרים כבר שכחו את הדמות הגדולה שראו מתגנבת אל הבית. הרוח כבר שכחה את צרחות הכאב של הילד, שגרמה אותה דמות גדולה. עם השנים הוא גודל, מתעצם מכאבם של אותם ילדים, שאחרי ביקורו מתבגרים. הוא בא פעמיים אצל כל בן אדם. פעם אחת בילדות, ופעם שנייה רגע לפני הסוף, כדי לקחת את אותו רעל סמיך מנשמתם של האנשים. הוא שוב בא בלילה, אבל הפעם הרוח והצרצרים יזכרו אותו. ברגע שהוא בא, האדם מרגיש את נוכחותו. הוא מרגיש את רעידות צעדיו על הרצפה. הוא שומע את קול תפילת ליבו. כאשר אותה דמות גדולה מתקרבת אליו, האדם חש את נשימותיה החמות על עורו. כאשר הוא שואב את הרעל השחור מנשמתו של האדם, הנשמה חוזרת לזהור, הפעם בהבהוב חלש. הוא צועד לאחור, והפעם, במקום למלמל מילות סליחה, הוא אומר תודה. האדם שומע זאת, וזה הרגע שבו זוהר נשמתו נכבה. הוא פוסע אחורה, ונעלם אל תוך הלילה. בבוקר, הרוח מספרת לעצים על נשימתו הרגועה של האדם, ועל זעקות הכאב של משפחתו. הם לא יודעים על ביקורו, הרוח לוחשת לעצים, ולכן הם לא יודעים שהוא הקל על אהובם. כל פעם שהרוח שואב את הרעל מנשמתם של אנשים, הוא קטן. הוא חושב שזה לטובה. עם לכת השמש, הוא הולך לממונה עליו לקחת מנת רעל, כדי ליצוק לנשמת הילדים. הממונה מהנהן בכובד ראש, גם הוא מבין שהם עושים זאת לטובת אותם ילדים קטנים. אף אחד עוד לא אמר את שמותיהם, וזה הפחד הכי גדול שלהם. כי כאשר יקראו להם בשם, הם יעלמו.
באותו לילה, הוא מבין שזאת תהיה הפעם האחרונה שלו. הוא יודע, שאותו ילד כבר מוכן, ויודע בעל פה את שמו. לכן כאשר הוא נכנס לחדר, הוא לא מתפלא כאשר גופו מתחיל להתפוגג, בזמן שהילד קורא בקול, פחד!
הפחד מתפוגג, ובנשימתו האחרונה הוא לוחש לילד, תקרא גם לבגרות…
הילד מתבלבל, לא מבין מי זה בגרות. הוא מנסה וצועק, בגרות!
באותו רגע הממונה מתחיל להתפוגג, ומבין, שמעכשיו הילדים כבר לא יוכלו להתבגר, כי הפחד נעלם. הוא גם נזכר, שמעכשיו, הפחד שאופף את הגוססים, לא יעלם, כי אין מי שישאב אותו מהם.
תגובות (7)
היי אני אתחיל בזה שהקטע כתוב ממש טוב, אבל איפשהו איבדתי אותך לקראת הסוף. בהתחלה הייתי איתך ממש בתוך הסיפור והבנתי את הסיפור שמאחוריו אבל מהשורה "הוא בא פעמיים אצל כל בן אדם" איבדתי את הסיפור (אולי זה בגלל העייפות). אבל בכל מקרה הקטע הוא קטע טוב, שבוע טוב
היי :)
אז בסך הכל ממש ממש אהבתי את הרעיון את בחרת להציג את זה בדרך סופר מעניינת והחלק שהכי אהבתי זה שהוא בא פעמים בחיים של כל בן אדם. אבל גם אני קצת התחלתי לאבד אותך לקראת הסוף. אני חושבת שבגלל שהרגשתי סוג של חזרתיות. לא הרגשתי שאת מחדשת משהו או מתקרבת לאיזה שיא. לאורך כל הקטע את זןרקת רמזים שמאוד דומים אחד לשני וזה מתחיל לעייף קצת. אבל את ממש ממש בכוון הנכון והרעיון מדהים בעניי! בהצלחה רבה לך בתחרות!
הי. רציתי מאוד לכתוב תגובה, בעיקר כדי לחזק את הצד היצירתי שבך. לעודד אותו. זה כן נראה שאת מנסה לחפש צורה מעניינת לספר סיפור. זה כיוון שאני לא הייתי חושב עליו. עד לרגע זה לא חשבתי איך אני הייתי מתמודד עם משימה כזאת.
הכתיבה עצמה היא מעניינת. זאת אומרת שאם הייתי קורא את הקטע במנותק מהמשימה, הייתי חושב שהוא כתוב טוב, מסקרן והייתי מנסה להבין מה חפשת להגיד בו. כשאני אישית חושב על פחד ובגרות, אני לא בטוח שאלה הדברים המיידים שעולים לי בראש, ושם היה הקושי שלי קצת להתחבר.
מעבר לפרטים שלא בטוח שהבנתי (למה הוא מגיע רק פעמיים? האם זה הפחד, או מי שמחדיר אותו לתוכנו?) אני כן אגיד איפה עבורי זה היה קצת מבלבל. בתחילה הדמות נותנת תחושה מרושעת, כמי שבאה לפגוע(להרעיל). אחר-כך מתברר שלמעשה מתלווה חרטה, והמעשים נעשים מתוך פחד (הפחד עצמו מפחד? זה רעיון נחמד, שווה להסביר אותו אולי יותר). אבל מי הוא האחראי? ומה יקרה לפחד אם לא יבצע את המשימה?
הדבר האחרון, וזה נראה לי חלק מהדיאלוג בינינו, שאני תמיד מציע לך לקחת את הדברים למקום האישי. כלומר אולי לדבר על פחד מסוים שהוא שלך. לתת לו פה ומחשבות. אבל זה לא אומר שהרעיון שלי יותר טוב, עבורי האפשרות הזאת מרגישה שהיא נותנת קטעים אותנטיים יותר ומאפשרים לקורא להתחבר אלייך.
ולסיום, בהצלחה בתחרות. אני מקווה שלא משנה מה תהיה התוצאה, לא תוותרי אף-פעם על התשוקה לכתוב, אבל גם לזכות במשהו מדי פעם, זה נחמד.
היי! תודה לכל התגובות! ממש שמחתי לראות כל כך הרבה הערות בונות!
אני גם חשבתי שהקטע אולי קצת ארוך וכדאי לי לקצר… או לפחות להפסיק לחזור על דברים שכבר נאמרו… דבר שני, גיד לוין (משערת שזה גדעון..?) תודה רבה לך על העידוד שלך, באמת, זה משמעותי עבורי.
חיברתי בין פחד לבגרות, משום שכאשר שאלתי את עצמי מתי אני חושבת שהתחלתי להתבגר, עלה לי מיד לראש הרגע שבו התחלתי לפחד. כמובן שהכוונה היא לא על פחד מנחשים, אלא על פחד שמאיזה שהיא סיבה, נכנס לנו לראש – ללב? לנשמה? – זה הקישור שלי בין פחד לבגרות.
הוא מגיע רק פעמיים, כי – לדעתי – בן אדם גוסס מאבד את הפחד. ברגע שאת יודעת שאת עומדת למות, את לא מפחדת יותר, הרי ממה יש עוד לפחד?
אני חושבת שזה הפחד, ולא מי שמחדיר אותו, הרי הוא רק שליח.
התכוונתי שהדמות תהיה כזאת! כי לפי הרגשתי, הדמות לא רוצה בכוונה שנפחד, היא לא רוצה שנסבול בכוונה, היא עושה זאת בכאב ובחרטה. כמו הבגרות. כאשר אנחנו מתבגרים – אולי זה מתחיל בגיל ההתבגרות – אנחנו עושים הרבה דברים בחרטה, או בידיעה שנתחרט עליהם. לדעתי זאת משמעות המושג "גיל ההתבגרות". אולי זאת רק אני, אבל בגיל ההתבגרות כל צעד שני שלי היה מלווה בחרטה. (הדרך הנסתרת שלי להכניס קצת אותנטיות לסיפור).
האחראי כמובן, הוא הבגרות. אתה לא חושב שאם לא היית מפחד, לא היית מתבגר? אני חושבת, שככל שאנחנו מפחדים יותר – פחד מעצמאות, פחד ודאגה לילד שרק נולד, פחד על יקירנו… – אנחנו מתבגרים יותר. זה יכול להיות גם הפוך, ככל שאנחנו מתבגרים ככה אנחנו יותר מפחדים… אני לא יודעת, אבל הכוונה שלי היא שיש קשר ביניהם.
תודה רבה לך, העיקר החוויה ;)
אשמח אם תוכל לומר לי איך יהיה ניתן לכתוב את הסיפור מנקודה אישית, כי אני לא בטוחה איך לעשות זאת. ו… שאלה אחרונה, האם הסיפור מתאים למשימה של התחרות?
אני חושב שבתגובה שלך יש הרבה מידע שתורם להבנת הסיפור. אני מודה שאני לא העפרון הכי חד בקלמר, אבל אני חושב שחלקים מהתגובה צריכים למצוא את דרכם לסיפור כדי לעזור להבין אותו. (אולי מגיבים חדים ממני הבינו, ויביעו את דעתם.)
חשבתי על מה שכתבת, עניין הבגרות והפחד.
אני מבין עכשיו יותר את החיבור שעשית בינהם. נכון, בשלב מסוים פחדי הילדות שלנו עוברים (חלקנו נשארים עם פוביות מסוימות, אבל נניח את זה בצד)
אני חשבתי על בגרות ממקום של עצמאות, לקיחת אחריות, ראיית עולם מורכבת (כלומר, לא רק שחור ולבן, טוב ורע וכו') ולכל הדברים האלה מתלווה פחד, שלפחות ממה שאת כתבת, הוא הפחד שלנו מההבנה שאין לנו שליטה על הכל. פחד על אדם יקר, פחד מעצמאות וכו'
לעצמאות מתלווה הבנה שההורים שלנו הם בני אדם כמונו, והם לא באמת יכולים להגן עלינו.
ללקיחת אחריות – ההבנה שאנחנו יכולים להכשל.
לתפישת העולם המורכבת – מצטרפת ההבנה שיש רוע בעולם. שגם אנחנו יכולים להיות קורבנות שלו. לא כל האנשים טובים, ולא כולם רוצים בטובתנו.
התמקדתי בשלילי כדי לחבר לפחדים. יש כמובן גם חיובי.
כל מה שכתוב כאן הוא נחמד ויפה ואפשר לפתח אותו לסיפור, אבל ממש לא המשימה.
אני מניח שהחיבור בין מה שכתבת למה שדורש הסבר ייתן טקסט שהוא גם כתוב מנקודת מבט מעניינת(האנשה של תחושה) וגם מעניין פילוסופית(מקומו של הפחד בחיים)
לגבי השאלה האם הסיפור מתאים לתחרות. אני אצטנע ואומר שאף פעם לא שפטתי בתחרות כתיבה. אילו הייתי שופט, לא הייתי פוסל את הרעיון. אני חושב שהכיוון בהחלט מעניין. בסוף תמיד אפשר לשאול האם המטרה היא לכתוב למען הקורא או למען עצמך. אם את חושבת ששני הצדדים יהנו, או לא יהנו התשובה האם לכתוב את הקטע היא ברורה. אם את מתלבטת בין בחירת סיפור שיותאם יותר לקורא ופחות ימצא חן בעיניך או להיפך, אני הייתי הולך על השני. ספרי את הסיפור שאת רוצה לספר.
כשהתכוונתי לאישי (ושוב, מדובר בגישה שלי – לא עניין של נכון/לא נכון) אפשר היה לכתוב על חוויה שחווית. אני אתן דוגמאות: יציאה מבית ההורים, בחירת מסלול לימודים, פיטורין ממקום עבודה, פחד שמתלווה להריון (האם אהיה הורה טוב?) וכו' ואז אפשר לדוגמה לנהל שיחה עם הפחד, לתת לו דמות, כמו אורח לא קרוא באמצע הלילה, הוא מגיע בזמן לא נוח, כשאת עייפה ורוצה ללכת לישון, מתיש בשאלות, מעורר ספקות. אפשר לכתוב אותו כנכלולי או כפקיד בירוקרטי מתיש, שבא לערוך שאלון אולי סוכן ביטוח. הפחד יכול להוביל אותנו, לבלבל אותנו ועוד. כשאני כותב את זה, יש לי הרגשה שזה כבר נעשה.
אבל מרגיש לי שאני לוקח את זה למקומות שלי, ונראה לי שאת צריכה ללכת לכיוון שלך.
ניסיתי שוב לקרוא את הסיפור, אחרי ש(שוב) קראתי את ההסבר, זה מרגיש (לי) יותר, שהדמות היא הבגרות והרעל הוא הפחד – מה שמשאיר את הרעל כדומם.
שוב. בהצלחה.
קראתי את כל התגובה, ושוב, תודה!אני אתייחס רק לחלק האחרון, ואגיד תודה!!! ידעתי שאני צריכה לשנות משהו בעלילה, אבל לא הבנתי מה. תודה רבה! אשמח אם תקרא גם את הטיוטה השנייה שפירסמתי, ואודה לך מאוד – מאוד מאוד – אם תעיר הערות. יותר לכיוון הטכני של המילים ופחות בעלילה, כי כעת אני יודעת איך לשפר אותה.
תודה :)