סיפור ה-100 שלי

בעצם, זה לא ממש סיפור ה-100 שלי, כבר העלאתי את סיפור ה-100 שלי ובקיצור בסיפור הזה אני רוצה להגיד תודות וכאלה.
אני רוצה להגיד תודה קודם כל להורים ולמשפחה הנפלאה שלי שעודדה אותי כל הזמן הזה שכתבתי וכתבתי וכתבתי וקראתי וקראתי וקראתי.
אחריי זה אני רוצה להודות לחברים שלי, שתמכו בי כל הזמן הזה.
אחריי זה אני רוצה להודות לכל הקוראים של הסיפורים שלי ולאתר סיפורים עצמו, שקוראים את הסיפורים שלי ונהנים לקרוא אותם, ועמוק בלב אני מרגישה גל של אושר שמישהוא קורא את הסיפורים שלי.
אחריי זה אני רוצה להודות לעצמי, על זה שגיליתי שאחריי שפחדתי לכתוב אני כותבת יפה ואפילו יש לי קוראים כמו מילקי ועוד ואני ממש שמחה.
עכשיו כשהודתי לכולם אני אתחיל ב"נאום" שלי:
אני זוכרת את הסיפור הראשון שכתבתי, זה היה על החתול של דניאלה שעכשיו הוא בן שנתיים אם אני לא טועה, קוראים לו ג'וני והוא חתול שמנמן קצת אבל חמוד מאוד! התחלתי לכתוב סיפור על התעללות בחתולים ובכלל, בבעלי חיים, ובסיפור הזה אנחנו כאילו נכנסים לעולם בעלי החיים.
זה היה הסיפור הראשון שלי ואז, התחלתי לקרוא ספרי נוער ואוצר המילים שלי היה מפוצץ (עכשיו אני כנראה מבינה איך הזיכרון שלי כל כך קטן ואוצר המילים שלי יותר גדול מהזיכרון שלי, לא פייר!).
ולאלה שעכשיו יופתעו, אני אהיה בדצמבר בת 11 ואני כותבת סיפורים עוד מכיתה ב' (כן! תופתעו!).
אני חושבת שסיפורים זה דמיון שאפשר למצוא רק בסיפורים וספרים, ובגלל זה אני חושבת שספרים וסיפורים זה דבר קסום, משהו שכל בנאדם יכול לכתוב ולקרוא.
טוב וכאן סיימתי, ועכשיו כנראה יש לי יותר מ-100 סיפורים…
ארנלה