שיחת חצות

"בוא'נה, קר!"

הלכתי ברחוב, באחד הימים האחרונים של החורף. למען האמת, בחצות הלילה אני כבר צריך להעביר את השעון שעה קדימה. שעה פחות לישון לפני עבודת החופש, כמה נחמד… ועוד עכשיו, בזמן כל כך קריטי ששיחת נפש צפוייה לי.
הלכתי ברחוב הזה כבר פעמים כה רבות, כל פעם שחזרתי הביתה. הרחוב הזה, כבר הסתכלתי לכל עבר, כל פינה משעממת אותי. הנה, בפינה הרחוב פה, איפה שאני צריך לפנות, יש פרסומת של סניף הבנק הקרוב אל ביתי. כמה שבן-האדם הזה נראה לי אמיתי, לא יאומן… מפחיד אותי כל פעם מחדש שאני רק זורק אליו מבט.
אני עושה תיאום ציפיות עם עצמי, על מה שעתיד להיות בשיחה — זה מה שלמדתי שכדאי לעשות בזמנים כה עמוסים ריגשית שכאלו. האישה הזאת שאני הולך לדבר איתה… הילדה, היא כל כך תמימה. תמימה, אבל משקרת במצח נחושה. ולא משנה כמה אני מנסה, כמה אני מראה לה שהיא טועה — היא משקרת לי. היא אומרת שהיא לא מסכימה. אולי, זה האגו הנשי שלה, שלא נותן לה לטעות. שלא נותן לה להודות. שהיא — אותי — אוהבת.
ואני אמיתי איתה. אני מספר לה הכל, מוסר לה את כל הודעותיי, כל רצונותיי. והיא, ממשיכה לשטות בי. לשקר לי. להוכיח לי, כל פעם מחדש — אני טועה. היא צודקת.
כשיצאתי מביתי, שמתי את האוזניות. והמוזיקה הזאת, יש לי הרבה רשימות השמעה, אבל בזמן האחרון נתקעתי על שתי רשימות השמעה: אחד קופצנית, והשניה שקטה. משום-מה, שמתי לב שכל פעם שאני נפגש איתה, אני שם את אחת הרשימות האלה, שאני הולך אלייה, שקטה. כשאני חוזר… קופצנית. אבל הפעם, אני עושה דווקא. אני עושה ההפך, אני שם את הקופצנית. אני אלך לשם, אגיע מלא אנרגיות. אני אצליח, אני בטוח בעצמי — כי ביטחון עצמי זה הדבר היחיד שנותר לי, שעוד איכשהו הצלחתי לשטות את עצמי איתו.

לא הכל ניתן למנוע. לא הכל וורוד וטוב. אבל מה שכן — צריך להדבק אליו, להדבק כאם היה זה הדבר האחרון שביכולתך לעשות, כאם חייך תלויים היו בזה.

הודעה התקבלה. הפלאפון שלי מתחיל להשתגע, לוקח לי זמן להוציא אותו מהג'ינס הדפוק הזה. התחלתי ללבוש אותו רק בזמן האחרון, אז עוד לא הבנתי בדיוק איך להוציא את הפלאפון ממחנה הריכוז הזה, שלא נותן לו לצאת — אלא בכוח וייסורים.
"אתה פה?"
חה. משעשע. היא כל כך לחוצה בעצמה. רק לפני חצי שעה או מעט יותר אמרתי שאני יוצא. וההליכה היא רק רבע שעה, בין הבית שלה לשלי, מה היא כל כך מודאגת? אולי היא בכלל לא רוצה את השיחה?
"אני בדרך, התעקבתי במקלחת."
עלק מקלחת. סתם, רציתי לסיים לראות עוד איזה פרק או שניים של סדרה קצרצרה. לא דאגתי — שתחכה, מי אמר שזה כל כך נורא? גם אם היא צריכה אותי בדחיפות, אולי יש עוד משהו שאני צריך לעשות, אחרי הכל — היא לא בראש סדר העדיפויות.
הפלאפון שלי התחיל להשתגע מחדש, לא בגלל הודעה נוספת, אלא בגלל המוזיקה. האוזניות החלו עושות את בעיותיהן ודופקות שוב את כל המגעים. נו באמת, כמה מעיק… אני מוציא את הסוללה ומחבר מחדש.
בינתיים, אני מסתכל מסביבי. אומנם כבר עברתי מחצית מהדרך לכיוון הדירה שלה, ואני מכיר את כל האזור, אבל אני חוצה את הכביש — למדתי כבר כל פנייה חוקית אפשרית, כל מעבר כביש קטן שיש באמצע, בשביל להיות יכול להגיע בזמן המינימאלי. אבל אני עוצר במקומי וחושב.
אני חוזר אחורה ולא חוצה את הכביש — אני אקח את הדרך הארוכה.

והארוך, ייתכן כי הקצר הוא. אם הומה אדם הקצר, זמן רב ייקח לבקש "סליחה, אפשר לעבור? מצטער, אדם עובר…!". והארוך… איש לא היה חושב ללכת לשם. טוב, אולי מעט… אבל אני יודע, אולי עדיף לקחת אותו. אולי הזמן שם יעבור מהר יותר ואגיע מוקדם.

מאחוריי אני רואה מספר בני עשרה, אוחזים בבקבוקי האלכוהול שלהם, אוחזים כל כך חזק, לוגמים כל כך מהר למרות שזה צורב, כאילו שחייהם תלויים בכמות אלכוהול גדולה. מעניין אותי אם אני אהיה ככה. אומנם אני בן שמונה-עשרה, לפני פחות משבועיים נהייתי חוקי לחלוטין, אבל רק בתחילת השנה הזאת התחלתי לנסות את המושג הזה שנקרא 'שתייה'. עד עכשיו, לא בדיוק רציתי. זאת-אומרת, רציתי, אבל הפחד מה'מערכת' הרתיע אותי. אני מניח שהמערכת תמיד תרתיע אותי מדברים לא חוקיים… אחלה חינוך קיבלתי, חיוך של פחד.
הם קוראים לי, "היי, אתה!" אני לא מסתובב או מגיב, אני עושה כאילו אני ממשיך לשמוע את המוזיקה הקופצנית, כשבעצם, אני מחכה שהפלאפון ידלק. "היי, אתה! אני מדבר אלייך!!" הוא צועק שוב, מאחוריי. בחיי, כמה שהוא מעיק — אם לא היה את הפחד הזה מהמוסד, אולי הייתי מסתובב אליו ומלמד אותו דבר או שניים. אחרי הכל, מזווית הצד של העין ראיתי שהוא מעט קטן, לבטח בן חמש-עשרה שנים ולא יותר. ממש, בן חמש-עשרה שנים שותה… ומה ראיתי לצידו, עשן? סיגריות, כמובן. כל החינוך של היום, הוא קיצוני: או שממש מפחדים מה'מערכת' או שממש שמים עליו פס אחד ענק.
"בוא'נה, אני אומר לך להסתובב, כוס אמק!" צועק אותו האחד ואני שותה את הבקבוק שלו מתנפץ. כנראה שהבחור הנחמד איבד כל שפיות ומנסה להכין מהבקבוק האלכוהול שלו מעיין נשק.
"עזוב, עזוב, הוא לא שווה את זה, החרא הזה!" מנסים חבריו להרגיע אותו — מי יודע, אולי עוד נשאר, לפחות בחבריו שפיות.
אני מצחקק לי בשקט — אבל כנראהש שלא מספיק בשקט.
"מי אתה חושב שאתה?!" צועק הנבלה הזאת מאחור ומתקרב אליי. מזלי שחציתי כבר את הכביש, השיכור שבמכונית לא שם לב שעוד אסור לו לעבור והנבלה מאחוריי חצתה את הכביש מבלי להסתכל שמאלה וימינה. ואני ממשיך כלא-כלום.
עוד דקה או שתיים ואני בביתה, הפלאפון הועיל בטובו להידלק עכשיו ואני שם במהירות את המוזיקה הקופצנית בשנית, מקווה להספיק לשמוע מעט ולהחזיר מעט את האנרגיות שהוצאתי על הנבלה ההיא. מוזר לי, שהוצאתי כל כך הרבה אנרגיות על אדם שאני לא מכיר ולא אכפת לי ממנו.
"אני למטה"
שלחתי לה את ההודעה ואני מחכה.
היום יום שישי. בכל יום שישי, כל ארבעה שבועות, יש ירח מלא, ויצא שהפעם – ירח מלא מעלינו. זוהר ומשקף הכל, מבהיר את הכאב שבי. הכאב והאהבה.

"היי," היא אומרת עם חיוך. אני מחבק ושותק, מנתק את האוזניות מאוזניי ושואל לשלומה.
"בסדר, אתה יודע," היא עונה בחיוך. היא לא מורידה אותו, הכלבה! "ואתה?"
"בסדר מינוס, אני אגדיר," אני עונה ולא מחייך. "איפה את רוצה לשבת? אני ממש לא רוצה לראות את אימא שלך, אחרי הפעם הקודמת."
"אני מבינה אותך," אמרה ועוד עם החיוך. "אולי כדאי שנשב בפארק ההוא שליד הדירה שלך? יהיה לנו שם שקט, ועוד הבטחת לי שנשב שם בליל ירח מלא."
"למה לא, ובזמן הזה נשמע את מון-לייט סונטה?"
"למה לא? נשמע לי ממש נחמד."
"ממש… רק חסר עכשיו מין לאור ירח, ביחד עם סונטה."
"יאללה, בוא."
ידעתי שהיא צחקה. היא בחיים לא תבגוד בחבר שלה. זה מה שהיא אמרה, לפחות… וגם מאוד תלוי איך היא מגדירה "בגידה".
כשאני חושב על זה, הנבלה ההיא קטעה את המחשבות שלי. לא הספקתי לעשות את סיור המוחות שרציתי. אני מניח שאני אצטרך לאלתר גם הפעם.
"אני רוצה שתדעי שאני לא מצטער על מה שהיה–"
"לא, לפני שמתחילים לדבר, אנחנו צריכים למצוא מקום לשבת. לדבר על זה פה, מתחת לדירה שלי, זה מרגיש לי פשוט… עיניים לקירות ואוזניים לכותל."
היא הורידה את החיוך. מתברר שיש משהו שבאמת לא נעים לה. האמת שהנושא הזה גם לי לא נעים… אבל היא אדם יקר לי. ואני לא אתן לשטות כמו רגשות לעמוד בפני הקשר הזה. אם זה לא מאוחר מידי. מאוחר מידי…
"נשב על החומה ההיא," אמרתי והצבעתי אל עבר חומה שרחוקה ממקום מוצאנו כשלושים מטר. "מה דעתך? מספיק טוב?"
"מעולה," אמרה והחזירה את החיוך. אלוהים, אם רק היה לי את האומץ להחטיף לה כאפה…

והחיוך עולה. הוא גדול וזוהר. השפתיים האלה, שמחייכות כל-כך, כל-כך יפה… השפתיים האלה, הלוואי שיכולתי, רק לרגע לגעת בהם. שפה אל שפה – שפה אל שפה – נשיקה קטנה. ליטוף קל.
אבל לא. אין זה אפשרי — צריך להמשיך — לשכוח — לסטור לעצמי — לכאוב. ולשתוק.

"אני לא אשנה את דעתי."
היא פתחה ככה. דקה ארוכה ישבנו ושתקנו. אפילו הפלאפונים שלנו כבר שכבו בצד. הסתכלתי אל ידה, והיא הייתה כל כך… נקייה. יותר מבדרך-כלל. אם היא ניקתה אותה, במיוחד לרגל האירוע הזה, שיכול להיות שאחליט להחזיק בידה… אבל הבנתי במהירות שאני טועה. שיערה עוד רטוב–
"את מטומטמת? הרגע התקלחת ואת יוצאת אל הקור הזה?!"
"כן, אני מטומטמת, לא הבנת עוד?" אמרה והחיוך חזר. אבל מייד נעלם.
"דיי, את לא מטומטמת. אני מצטער."
"אני כן–"
"אני עדיין חושב שאת אוהבת אותי."

"אני לא."
"את כן."
"אני–"
" 'אני לא יודעת'? 'אני לא חושבת'? 'נעלם לי כל זכר מחשבה, כל חוט נקרע ברגע שאתה לוחץ'? " ניסיתי להקדים מילותייה.
"אתה ממשיך לדחוף לי מילים לפה."
"כי נמאס לי לחכות. לא רוצה עוד לכאוב, לא רוצה עוד להסתכל אל פנייך ולדעת שאני לא יכול לגעת בהן, ללטף ולגרום לך להרגיש טוב עם המגע שלי. כי את תרגישי רע, עם 'מר מושלם'!"
"כי אני איתו! ואותו אני אוהבת!"
"את–"
"אני כן! ואל תנסה להכניס לי עוד מילים לפה!"
היא קמה ממקומה והשאירה את הפלאפון שלה.
"את איחרת בכמעט שעה בפעם ההיא."
"מה?"
"בפגישה ההיא, הקבוצתית. הלכת להתאפר וחזרת אחרי שעה. דאגתי המון וחשבת שאני אלך. השארת את הדברים שלך אצלי, כדאי שאני לא אשאיר אותך. רצית אותי לצידך. וזה היה האינסטינקט שלך."
היא עצרה. ולא חייכה. הלוואי שהייתה מחייכת…
"ואני נשארתי. תמכתי. ואני לא אכנס לזה שוב, אבל הוא לא נשאר. הוא לא תמך. באותו הרגע הקשה."
לא רק שלא חייכה. התחלתי להבין שקשה לבכות ולחייך באותו הזמן.
"ואת ילדה."
"מה הקשר?!" צעקה והיא גילתה את פנייה הבוכיות.
"את לא ידעת את זה. לא יודעת את זה. את מנסה להשאיר את שנינו ביחד איתה. את החבר שלך. ואותי. אבל את צריכה להבין, שזה בלתי אפשרי. כי אני כואב. והוא לבטח כואב. ואת — את כואבת!"
"אני רק עושה בעיות לכולם," היא כיסתה את פנייה בידייה ונפלה על ברכייה. אני רציתי, כל כך רציתי לתמוך בה. אבל זה לא נכון. בעצם… אפשר. מעט…
"את ילדה. התפקיד שלך, זה לעשות בעיות." עם יד על כתפייה. מעט תמיכה… רק מעט.
"אני לא ילדה! די להגיד את זה!" היא הפחידה אותי באמת, נבהלתי ובחרתי מעט אחורה. פנייה היו כואבות. כואבות ומכאיבות לליבי, שכואב עם כאבה של אהובתי.
"ואני איתך."
חיבקתי את הילדה. חיבקתי כאילו חיי תלויים בזה. והיא היססה מעט, אבל לבסוף חיבקה גם. נצמדנו זה לזה. וכאבנו ביחד.

נישקתי על מצחה והיא עלתה בחזרה לדירתה. אף לא חיוך פרידה לא חייכה. וליבי כאב. ידעתי, זאת תהיה — הפעם האחרונה שנתראה.
והתחלתי לחזור לדירתי. וכאבתי. והמוזיקה, לא הייתה עוד קופצנית באוזניי. שקטה… שקטה.
ואמבולנס אוסף חתיכות שנשארו. ואני אדיש לזה. אני לא הייתי שם… לא הייתי.
והבחור ההוא, מהפרסומת, כבר לא מפחיד אותי. לא מפחיד… לא אותי.
הפלאפון מצלצל בקור האימים. אני תוהה, "הודעה?"
אבל לא. זאת רק התזכורת, מזכירה לי — האביב הגיע.