שומר המלאכים – פרק 1

כולנו רוצים להיות גיבורים. כבר מגיל קטן כשאנחנו קוראים חוברות קומיקס וסיפורים ואגדות ברור לנו שזה נהדר להיות גיבור. כבר בימי האבירים כולנו שמענו לקוד הטהור והמהפנט של עלמה במצוקה. להציל את היום, להלחם בדרקונים, מפלצות, מכשפות וכל דבר רע. להציל את היום ולחיות עם הנסיכה באושר ואושר. לא משנה אם זה בשביל התהילה, העוצמה או המוסר הטוב. אנחנו חולמים להיות גיבורים כי אנחנו יודעים שאם אתה טוב אתה זוכה ושאם אתה גיבור אתה מקבל. אנחנו לומדים שהגיבור תמיד זוכה בנסיכה היפה והנאווה.

האגדה שלי מתחילה ביום חם ושמשי בברינגין. האור שטף את פרחי הגן, שצבעיהם מלאו את האזור התעשייתי של העיר. הציפורים צייצו ושירתם הפעימה את לבבות ילדי הגן, ניגנה על מיתרי הלב של כל בעל נשימה. השמש חיממה את בית הספר, החנויות, הבניינים, בתי המגורים, האגם, המזח, את ילדי הגן של טינה הגננת, את טינה הגננת, את גרג מחלק העיתונים, את שונה אשת ראש העיר, את ריימונד הסנטר של קבוצת הכדורסל, את קבוצת הכדורסל. זקני העיר אומרים שלא זכרו יום חם כל כך בברינגין. ובכל זאת החום הכה בכל אמיץ לב שיצא מביתו הממוזג.
השמש החמה צרבה בקרניה גם את משאית ההובלות שעמדה על שפת הבית החדש אליו עברתי. גרתי בהרבה מקומות בחיי ותמיד ייחלתי להגיע למקום כדוגמת בית החוף הזה שעל שפת אגם הקימיקז. האווזים חיפשו מקום להתחבא מהחום הצורב ומי האגם שיקפו את השמים המסנוורים, בשלב הזה של השנה כל שאר העולם בונה אנשי שלג ובכל זאת שמיים מסנוורים עדיפים משמיים קודרים.
*רעעעעם*
שמעתי את הרעם הזה, כולם שמעו, אבל אם יש דבר שבני האדם טובים בו זה להתעלם. כבר 6 שנים שאני רודף אחרי דברים על טבעיים ופושעים מוזרים, כשבאתי לעיירה זה כדי לנוח קצת מחיי השד וללא שום כוונה להתאהב לשווא בעוד מלאך. אז התעלמתי כמו בן אנוש מרעם מוזר ביום בוער. ארגז אחרון נשאר במשאית, ובעודי לוקח אותו שמתי לב לילד הקטן שבהה בי כבר כמה דקות.
"אתה השכן החדש?", הוא שאל. "אתה זה שמחליף את מיס סנטון?"
הנהנתי בראשי. "שלום חמוד, קוראים לי דים"
"למה באת להחליף את מיס סנטון?" פחד מילא את קולו, "למה באת לפה, השדים יהרגו גם אותך, המפלצות ישרפו אותך, תברח מהר!"
"אל תדאג", חייכתי אליו, "כולם פוחדים ממשהו, גם המפלצות"
"ממה הן פוחדות, מיסטר דים?"
הילד הביט בי בעיניים גדולות, כשהלב אטום ומסוגר יש רק שלוש דברים שמסוגלים לפתוח אותו: קול של מלאך, דמעות של כאוב ועיניים פוחדות של ילד. "המפלצות", חייכתי לשכן החדש שלי, "פוחדות ממני."
*רעעעעעעעעם*
הפעם כבר אי אפשר היה להתעלם מהרעם, בעיקר כי כל הרחוב רעד. האנשים שכל כך טובים להתעלם יצאו מהבתים לרחוב הבוער כדי לחקור את הרעש המוזר. הזקן המשוגע כבר התחיל לצעוק "סוף העולם!! סוף העולם מגיע!!". כזה הוא הגורל. לא משנה כמה תברח ממנו, הוא תמיד יתפוס אותך. "נו טוב" חשבתי לעצמי "עוד פעם אחת אחרונה"
"רון!" ג'ינה שימר קראה לשכן הקטן שלי. "רון בוא הנה, לא שמעת את הרעש?"
"אני ממש מתנצלת" היא פנתה אלי "העיירה שלנו בדרך כלל לא כזאת. רק בשבוע שעבר כל הבלאגן הזה של החום התחיל. אפילו החזאים לא חזו את זה, אתה חייב להבין, העיירה שלנו פשו-"
"תרגעי, ג'ינה. אני בא מהילסבורו, אין אצלנו שבוע רגיל. רק שאלה אחת, ותעני לי בשיא הכנות. יש הר געש בסביבה?"
"לא, לא שידוע לי." וכבר חשבתי שמצאתי מקום שקט. התחלתי לרוץ לכיוון הרעש, קראתי הרבה על מקרים כאלה, אם הוא הטריח את עצמו עד כדי להפחיד עיר שלמה כנראה שהוא זקוק לעזרה. תמיד רציתי לעזור לשד אבל מעולם לא פגשתי אחד אחר.
"חכה רגע דים!" ג'ינה קראה לי "לאן אתה הולך?"
"לעצור את המפלצות!" אמרתי לה, והתחלתי לרוץ לכיוון המקום שישנה לי את החיים.