פנימיית החסד\ פרק ניסיון.

(אם אתם רוצים לדעת על מה הסיפור, תרדו לרציתי להוסיף)
תקציר על הדמות שבפרק:
ללה היא בת 15. ההורים שלה שלחו אותה לפנימיית החסד כי היא כל כך מפונקת. השיער שלה בצבע ערמוני ויש לה שלושה פסי צבע בשערה, בגווני כחול. עיניה נראים כמו אבני ספיר ירוקות.
היא הגיעה מארה״ב וטסה לפנימייה, שנמצאת באנגליה. היא מאוד עשירה אבל שאפתנית.
בפרק הזה ללה תלמד לקח שלא תשכח לעולם.

***
עוד כמה דקות היא תגיע לפנימיית החסד, המקום שהיא שייכת אליו. עם כל הידים הנוראים האלה. למה ההורים שלה שלחו אותה לפה בכלל?
ללה נושפת בעצבנות ושולפת את ה״אייפון״ שלה מהתיק. היא נכנסת לאינטרנט ומחפשת מידע על אנשים טיפשים, כמו שהיא תמיד הייתה עושה כשהיא הייתה עצבנית.
אימא שלה נהגה לקנות חמישים יחידות של צלחות חד פעמיות, לקרוע, לצייר ולשבור אותם בעת כעס. אבא שלה היה עובד רוב הזמן, אבל כשהוא היה חוזר אחרי יום קשה במיוחד, הוא היה צופה בחדשות ומגלה שלא רק לו יש צרות. ללה העדיפה הרבה יותר את השיטה שלו. הוא תמיד היה יותר.. נחמד. הוא המנהל בחברה גדולה לייצור ושיווק תיקי גב שנקראת ״אורתופד ג׳.ג׳ין״. הוא מאוד אהב את העבודה שלו. כל היום לשבת ולחשוב על עיצוב חדש לתיק, צבעים,צורה ומילוי. לאחרונה הם שיווקו ספוג גומי שנמצא בתוך הידיות ומעניק לגב תחושה נפלאה.
אבל אין אבא עכשיו. אין אימא. היא הגיעה לפנימיית החסד, שם תשהה כשנה. היא תוכל ללכת לבקר את משפחתה בחגים וכאלה, אבל לא יותר מזה.
הפנימייה הייתה ענקית ומטופחת. עצים נשתלו בקרבת שביל הגישה, המרוצף אבני שיש מקורצפות. יא שולפת את המזוודה מתא המונית ונושאת עיניה אל מבנה פנימיית החסד.

השעה עכשיו רבע לתשע. ממש מוקדם. ללה כבר סידרה את המחשב, הטאבלט, הבגדים, הקרמים, הסבונים וכל השאר במקום שלהם. השותפה שלה לחדר אמורה להגיע עוד מעט. לפי מה שקראה על הרשימה הענקית באולם הכניסה, היא נמצאת עם עדן טום. ללה חשבה שיש לה שם נורא מוזר.
אחרי המקלחת, היא רואה אותה, יושבת על אחת המיטות הגדולות בחדר. שערה חום בהיר ומגיע עד לכתפיה. הוא מתולתל העיניים שלה שחורות מאוד, והיא נראית רזה וקטנה. כשהיא אומרת לללה שלום, היא מבחינה שיש לה מבטא. מבטא עברי, של ישראל.
״היי. את עדן?״ שואלת ללה. ״היא מהנהנת.״ ״שמי ללה. נעים להכיר אותך. בת כמה את?״
״אני בת 14.5.״ אומרת עדן. ״המיטה הימנית שלי.״
״לא!״ צועקת ללה. ״היא שלי. אני הגעתי קודם.״
״לא נכווון.״ אומרת עדן ונשכבת על המיטה.
״קומי!״ צורחת ללה. היא רגילה לקבל כל מה שהיא רוצה.
״לא רוצה!״ אומרת עדן. ״מה תעשי לי?״
״את. לא. יודעת. מה הולך לקרות לך.״ מסננת ללה. שערה מצליף כשהיא יוצאת מהדלת את המסדרון.

היא מרגישה במבטם של הבנים נעוצים בה ומחייכת חיוך נעים. היא כבר רגילה לזה. היא תוקעת מזלג בתוך אחת הנקניקיות. ״איזה גועל.״ אומרת ללה.
״אני אוכל את זה במקומך.״ יד הושטה את צלחתה ונשמע קול לעיסה. עוד פעם מבטא עברי. של בן. ״אני גיל. באתי מישראל.״
״שמתי לב..״ אומרת ללה. ״את חייב לי נקניקיה. אני לא אוהבת את בני הארץ שלכם.״
״מה עשינו?׳ אומר גיל.
״הרבה.״ ללה קמה מהשולחן. ״יש לי עכשיו.. פיזיקה? לפי המערכת.״
״נלך ביחד.״ אומר גיל. ״גם לי יש פיזיקה.״
ללה מסדרת את השיער, מחייכת אל החתיכים חיוך אחרון ויוצאת מדלת הקפיטריה.
״את ממש יפה יחסית לאמריקאית.״ אומר גיל.
״שתוק.״ ללה מעיפה לו סטירה קלה. ״אני מקווה שהכיתה קרובה. אין לי כוח ללכת.״
״אני אסחוב אותך.״
״מה?״
״כן. בואי, תעלי לי על הגב לפי שאשנה את דעתי.״
ללה עולה על גבו והוא רץ אל כיתת הפיזיקה . היא יורדת מגבו, צוחקת. ״אתה לא כזה גרוע כמו שחשבתי.״
״ואת לא כזו פרחה..״ אומר גיל ומחבק אותה. סומק מציף את לחייו והוא נכנס לכיתה.
הוא די חמוד. חושבת ללה. אבל הוא ישראלי. אני לא אוהבת ישראלים. אני אצטרך מישהו אחר שיעזור לי לנקום בעדן.

והיא אכן מוצאת. ביום הרביעי ניגשות אליה שתי בנות בגיל שלה בערך. בחיים לא היו לה שפוטות, והבנות האלה לא נראות כאילו ירדו לרמה כזו של שפל. יש את קלרה, בת 14, שיער חום בהיר מאוד ועיניים ירוקות כהות. ומייגן, בת 16. שערה שחור ועיניה מלוכסנות.
״הי.״ ללה מציגה עצמה. ״אני ללה, מארה״ב.״
קלרה מסתכלת על מייגן ומדברת איתה משהו בשפה שללה לא הבינה. כשהיא מסיימת היא אומרת: ״אני יודעת שלוש שפות. איטלקית, יפנית ואנגלית. פגשתי את מייגן ביום הראשון ועכשיו אני מתרגמת לה כל דבר.״
״שיהיה,״ אמרה ללה. ״רוצה לבוא לחדר שלי? כאילו, את ומייגן?״
״אני אשמח!״ אומרת קלרה. ״אבל השותפה שלך ודאי שם ואיני רוצה להפריע לה.״
״אויש, באמת,״ אומרת ללה ותופסת בידיהן. ״אתן באות איתי וזהו זה.״
היא גוררת אותן לחדר מספר 451, החדר שלה ושל עדן. ״עדן טום?״ שואלת קלרה. ״שיואו, היא ממש נחמדה! את ברת מזל.״
״מאיפה את מכירה אותה?״ התעצבנה ללה.
״היא איתי. בכיתת אומנות. היא יהודייה, את יודעת? זה כזה מוזר!״
״כן..״ אומרת ללה ומתיישבת ליד המחשב.״מוזר.״
״יואו, מחשב?״ תביאי גם.״ צעקה קלרה. ללה חייכה לעצמה בשקט. זה הנשק הסודי.
מייגן הסתכלה על הטאבלט.
״אני יכולה להעביר אותו ליפנית.״ ללה לקחה, הקישה כמה מילים ובום, היא לא הבינה כלום ממה שהיא רואה.
מייגן התיישבה על המיטה ושיחקה באיזה משחק מטופש. ללה הוציאה את האייפון. היא ראתה שחברה שלה, אשלי, שלחה לה הודעה בוואטסאפ.
״איך בפנימייה?״
״נוראי. את לא מבינה. יש פה איזו יהודייה אחת, לא סובלת אותה. היא תפסה לי את המיטה.״
״זה לא כזה נורא..״
״דווקא כן. היא תפסה את המיטה הימנית. ואת יודעת שאני חייבת לישון במיטה ימנית בגלל הירח והמאדים שמצטלבים פעם בחודש.״
״כן כן.. את והשטויות האסטרונומיות שלך.״
״זה לא שטויות, אשלי. כאילו שאצלכם יותר טוב.״
״האמת שכן. אני בדיוק בדרך למסיבה של היידי.. היא עושה אותה בדן- ביי.״
״דן-ביי? מגניבב.״
״חחחחחח תקנאי. טוב חייבת לזוז! ביי״
ללה פתחה את העמוד עם המידע על הטיפשים. נמאס לה כבר. הם עושים מסיבה בדן ביי, איפה שהיא עושה את הסוויט- סיקסטין עוד שנה. זה מקום אדיר, עם המון מתקנים ובנג׳י ומקפצות.
בינתיים, היא תקועה פה עם קלרה, מייגן, עדן, גיל והחננות מפיזיקה. היא אפילו לא נהנית פה.
למה שלחו אותה לפנימייה הזו?

פנימיית החסד מפורסמת במשמעת הנוקשה שלה. והיא אכן נוקשה. בתחילת השבוע השלישי ללה משחקת פוקר עם מייגן וקלרה בחדר אוכל. הן לא שיחקו על כסף, אלא על בוטנים.
מיס איימיש, אחת ממנהלות הפנימייה, עברה ליד השולחן שלהן עם קערה גדולה של דייסה. ״בוקר טוב, מיס איימיש,״ אמרו כולן, כל אחת בשפה אחרת. ״בוקר טוב, בנות.״ אמרה מיס. ״מה אתן עושות?״
״משחק-״ הן התחילו להגיד והשתתקו.
״אתן משחקות פוקר?!״ קראה מיס איימיש. ״תנו לי את זה מיד. שלושתכן, בואו איתי למנהלת.ואני מחרימה את הדבר השטותי הזה!״ היא לקחה להן את הגלגלת הכסופה.
״אבל, מיס..״ הן התחילו. ״שקט! אני לא רוצה לשמוע תלונות!״
הן הלכו בעקבות מיס איימיש אל מחוץ לחדר האוכל. ללה ראתה את עדן מסתכלת עליהן ויושבת עם חבורה גדולה של בנות יהודיות. הן צחקקו ומלמלו משהו בשפה המוזרה שלהן.
החדר של מיס איימיש מאוד מפחיד. יש בו תמונות של הנכדים שלה, של חיות המחמד שלה ושל מחזורים אינספור של פנימיית החסד. מייגן, קלרה וללה התיישבו על כיסאות העץ הגבוהים.
״למה עשיתן את זה, בנות?״ שאלה מיס איימיש. ״אתן נראות לי ילדות מקסימות. וילדות מקסימות לא משחקות פוקר. הלא כן?״
״כן, מיס..״ אמרו כולן.
״אז למה?״
״לא שיחקנו על כסף,״ אמרה קלרה. ״על בוטנים. זה היה סתם לכיף.״
״רק שתדעו שהימורים זה מסוכן מאוד.״ אמרה מיס איימיש. ״בגלל שזה על בוטנים זה לא מוביל לעונש החמור על הימורים שנותנים בפנימייה שלנו. אבל אתן כן תקבלו עונש.״
הן התחילו למחות, ומיד איימיש הלמה בידה בשולחן. ״שקט! אתן חושבות שזה לא מסיט את הילדים הצעירים ממכן, בני עשר, אחת עשרה, לשחק על כסף באמת? ככה לא מרוויחים כסף, בנות!״
הבנות השתתקו, קדו קידה קטנה ויצאו מהכיתה. ״זה היה כל כך מיותר,״ אמרה קלרה.
״לי יש אנגלית שיעור.״ מלמלה מייגן ורצה לחדר שלה. ״טוב.. אני אלך אליה. האנגלית שלה לא משהו.״ אמרה קלרה ורצה גם.
היום לא יום שבת?