פיצוציות

פיצוציות

הוא התעורר עם דופק מואץ. מהסוג שאמור להוות תזכורת מטרידה לכך שאיפושהו, הוא שגה. את קצה החוט הבלתי נראה של התחושה הוא איבד לפני שנים. מסע בעקבותיו היה חושף באכזריות את כל הצמתים בהם איבד שליטה, או שלט יותר מדי. הוא תהה באיזו דרך יצליח לקום מהמיטה תוך כדי השקעת אנרגיה מינימלית, אך גם במקרה הזה, לא הייתה לו תשובה. הוא נזכר כיצד בעברו, שנדמה לו באותם רגעים כרחוק מאוד, היה מקפיד לסגור את התריסים אחד אחד, באובססיביות השמורה לטקסי פולחן השינה שהיה מנהל לילה לילה, ובעקביות. הוא היה הכהן הגדול, והשינה קודש הקודשים. הוא סירב להימנות עם מניין קורבנות קרני השמש שרק גבתה יותר ויותר פגרים מהלכים. גם את חלון הזכוכית הגדול הוא היה אוטם. אופרת גזם הגינה ומשאיות המלט הייתה שנואה עליו במיוחד. כשבחר את דירתו הנוכחית הבידוד היווה שיקול מרכזי. בתוך תוכו הוא קיווה למצוא חדר מרתפי ונטול חלונות, בדיוק כפי שזכר מימי שירותו הצבאי באחד המוצבים בצפון. מכל הפשרות שעשה, זו הייתה אחת המכאיבות והמרעישות שבהן. הוא פסע באיטיות אל עבר השירותים, וכשהטיל את מימיו נאלץ להיתמך על ידי הקיר הגדול והמתקלף שמאחורי האסלה. המפגש הראשוני עם הבבואה שכל כך תיעב ביטל כהרף את הסיכוי המזערי להרהורי כפירה בתוכניתו. להפך, הוא עטה על עצמו במהירות את חולצת הפסים השחורה-אדומה, ונעל את נעלי הספורט הישנות שלו. את הדירה הוא לא טרח לנעול. לא היום. בעודו ממתין למעלית, הוא שלף את מכשיר ה-mp3 בעל המסך הרצוץ, והחל להאזין לרשימת ההשמעה שהכין מבעוד מועד. אילו היו נגמרות לו הסוללות, הוא היה נחשף לרחשי הרחוב בפעם הראשונה מאז חייו קיבלו תפנית מייסרת. הוא לא יתן לזה לקרות. גם בימים שבהם נאלץ לצאת מהבית על מנת לרכוש מוצרי מזון, היה מקפיד שהמוזיקה תתנגן באוזניו. לעיתים, כשהשירים התנגנו באקראיות, אף היה מתפשר על שירים שאהב פחות, העיקר שלא לשמוע את חדוות השגרה וההמון. כשהיה מגיע לעמדת התשלום במכולת, דאג להושיט לקופאית את הסכום המדוייק, בכדי שלא יאלץ להוריד את האוזניות בעודה מבררת אם יש לו במקרה 20 אגורות. באותו היום הוא השחיל לכיסו כעשר סוללות חדשות. ליתר ביטחון. הוא הגיע לתחנת האוטובוס במהירות, והמתין בקוצר רוח לקו העמוס ביותר בגוש דן. את אוכלוסיית הממתינים אפשר היה לפלג לשלושה חלקים שווים: נערים מבוהלים בגיל תיכון, זקנים גוססים שזה עתה חזרו מהבילוי היומי והמסעיר בשוק, וחיילים מדוכאים שהעדיפו כי האוטובוס לא יגיע לעולם. למרבה דאבונם, נהמות המנוע נשמעו ברקע, והמעט שעוד ישבו נעמדו במהירות הבזק על מנת לשפר עמדות לקראת טורניר הדחיפות שיתקיים במדרגות האוטובוס. את הממתינים בעלי הניסיון – אלה שהכירו את שעת הגעתו המדוייקת – היה אפשר לזהות על פי שפת הגוף מלאת הבטחון שהפגינו בעת שהתמקמו בדיוק על פיסת המדרכה המקבילה לדלתות האוטובוס הנפתחות. הוא שילם לנהג, והתיישב במושב האמצעי והבודד שבצידו השמאלי של האוטובוס. את החלק הקשה הוא עבר, ועכשיו נותר רק להמתין בסבלנות. האוטובוס החל לנוע באיטיות, ואחרוני העולים היטלטלו מצידו האחד לצידו השני בעודם מתמרנים בין הנסיון לשמור על יציבות לבין האפשרות הדמיונית לחזיר את הארנק לתיק. הם השתדלו להיראות אדישים בזמן החיפוש אחר מושב פנוי, אבל הוא זיהה את הפאניקה. במיוחד בקרב אותן נשים בגיל העמידה. אלה עם השיער הצבוע, האודם החזק, הלק האדום, וריח הבושם החריף. הן בדרך כלל אינן מטריחות את עצמן בתחבורה ציבורית. לעיתים רחוקות בעלן משכנע אותן שעדיף לנסוע באוטובוס, אחרת יסתבכו עם פקקים וחניה. רק שהן אינן לוקחות בחשבון את העניין הפעוט של עמידה ממושכת ומיוזעת בשלהי חודש יולי הארצישראלי חסר הרחמים. לאוטובוס עלתה קלישאה בעלת חזות ערבית, מעיל ארוך, ושטר של 200 שקל. חלק מהנוסעים הביטו בנהג דרך המראה עם מבט שכולו חרדה. הנהג הביט חזרה בחוסר אונים. חלק מהנוסעים ירדו. "הנה זה קורה", הוא חשב וחייך, אבל המפגע בפוטנציה קירטע בכבדות לירכתי האוטובוס – ה"לא תעשה" הראשון בסדנאות החבלה הג'יהאדיים. ההזדחלות ברחוב העמוס הובילה להארה: כ-80% מהחנויות הן בעצם פיצוציות. בימים אחרים ודאי היה שוקע במשמעות הנתון הזה. לא היום. את הרומנים שלו עם משמעויות הוא כבר סיים. וזה לא שהוא לא ניסה בעבר. היה לו רומן עם משמעות נמוכה ועדינה, כזו שלא דרשה יותר מדי, אך העניקה בהתאם. הייתה גם המדהימה עם העיניים הבולטות וחוכמת החיים שטענה שתאהב אותו לנצח. בסוף היא בגדה בו עם גבר אחר בטענה שלא השקיע בה מספיק. הוא התבונן בהולכי הרגל ותהה היכן מקובצים כל בני גילו הצעירים והאנרגטיים. רוח הנעורים נמחתה מעל פני האדמה. לא היה לה שום זכר. במקומה, הוא זיהה רק את המבטים הגנריים של העובדים והאינם שבים. האוטובוס נעצר ברמזור. במקביל אליו, נעצר אוטובוס אחר – עמוס לא פחות. הוא נזכר בסיפורי האימה מהאינתיפאדה הקודמת, ותהה אם זהו הרגע. השיר ששמר בקנה כבר החל להתנגן, הוא דמיין את רגע הקתרזיס הזה כל לילה במשך שנים. התופת המתבקשת מיאנה להגיע. האוטובוס המשיך וכבר היה קרוב לתחנה המרכזית. הוא הזיע, ובעיקר כעס. החושך ירד, והרחובות הלכו והתרוקנו. הוא לא שם לב שעיניו היו עצומות כבר למעלה משעה. ואז זה קרה – הוא ראה את האור הלבן. "תחנה מרכזית ירושלים!" הנהג הכריז.