ספר ללא שם

שקט, חדר חשוך על מנורה מקופפת, גוף תאורה גבוהה, מכשיר כתיבה ישן, על שלוחן עץ מגולף ובלוי שליווה אותי לפניי המון שנים בחדר ילדותי.
עצב נכנס בי, עצב זהו מקום בריא. תתעודדי אני דורשת מעצמי,
מקום של בחירה יש בידייך לאחר פילסת את דרכך, ושוב שקט, אני דוחקת בעצמי להתרומם, להתרכז בחיי
נולדתי למשפחה בת שבעה נפשות, הוריי היו צעירים מאוד שהתחילו ללדת אותנו, אני אני בין הסנדוויצים, למרות שכל ילדותי שהרגשתי בתוכו.מאז אני ילדה חשתי שוני משפחתי,שוני סביבתי ולמרות זאת לא נפגע תפקודי כילדה ״כמעט רגילה״.לא היה שום בילבול ידעתי שרצוני וחלומי כשאגדל לחיות חיים, אחרים במקומות אחרים רחוקים, שקטים חלמתי להיות לבד בעולם.
היו ימים עמדתי לברוח הייתי בת-שתיים עשרה. נשארתי,ידעתי שאסור לי ללכת, חיכיתי לגיל המיועד שמונה עשרה. רימיתי את עצמי כמו ילדה בת שתיים עשרה חשבתי שבקרוב, עוד מעט, אולי בשנה הבאה, יהיה להוריי כוח בשבילי,רגשות, אהבה דאגה, חיבוק , עידוד,ותנאים כלכליים טובים יותר לתת לי, אבל הוריי המשיכו ללדת ילדים. חלמתי להרגיש קיימת בעייני הוריי, יש לי אחים ואחיות שאני אוהבת כי הם אחים שלי ולא יותר מזה. אין שום קשר מיוחד,כל אחד חיי את חייו. כעיקרון תמיד הרגשתי שאני סתם מיותרת בעולם. בבית שלי נדחכתי לבויידם זאת אומרת שאף אחד כמעט לא שם לב שאני שם, זה שיגע אותי לא מצאתי מנוח היו ימים שהתחוללו בי סערות ואף אחד לא הרגיש שאצלי משהו לא בסדר. פחדתי נורא הייתי חרדתית, וזה פגע בי, חבריי התרחקו מימני, הייתי ילדה בוכייה מאוד בוכה בכל דבר קטן, כולם היו מתעצבנים מימני על בסיס קבוע הייתי ההורסת אירועים הראשית, אני זוכרת בברמצווה של אח שלי קינאתי מאוד וכל הזמן בכיתי וצרחתי, עמדתי בכניסה לאולם עם הידיים על הפנים וכולם באו וליטפו אותי ושאלו מה קרה לי ולמה אני בוכה, ואז אמא שלי הייתה רצה אליי, היא נהייתה אימהית ונחמדה ליד האורחים והרימה אותי ונישקה אותי, נתנה לי מיץ תפוזים ואחריי שישבנו בשולחן הייתה מושיבה אותי צמוד לסבתא וסבא שישגיחו עליי שלא אקום, ואני הייתי שונאת אותה.
האמת שאצלנו היה קטע עם המיץ תפוזים,כל פעם כשהיינו משחקים ואחד היה בוכה אבא שלי היה מחטיף לכולם ואמא שלי היתה מביאה לנו מיץ תפוזים,חצי כוס לכל אחד אז היינו ממשיכים לייבב בבכי ואמא הייתה מוזגת עוד ועוד וכשיצאה מהחדר היינו צוחקים מטפשותינו.
למרות כל זה רציתי משפחה אחרת ואפילו לא משפחה רציתי לחיות את חיי על פי דעתי הצעקות היו חלק בילתי נפרד מהבית והכל סבב סביב אוכל וכסף ואני אני רציתי לחלום חלומות אחרים לא ידעתי איך חולמים, אם חלומות בכלל מתגשמים, לא היה לי כיוון תמיד חשבתי מתי ישתנו חיי האם הוריי ישתנו פעם?האם חיי יהיו שמחים ושלווים יותר.
״אני עוזבת אמרתי,עוברת לגור לבד כבר מצאתי עבודה שתתאים יחד עם שרותי הצבאי״ על גופתי המתה את תעזבי את הבית,היא סוגרת את זרם המים מסתובבת אליי כשתסיימי את הצבא תלכי לאן שאת רוצה.אני מביטה באימי בעצב, שמעולם לא הבחינה בו. בסדר עניתי נכנסתי לחדריי והחלתי לארוז את בגדיי.
אמי נעלה את הבית, ״אבי אולי תדבר עם הילדה שלך זה החינוך שאתה נתת לה״
אבא הסתכל עליי ולא אמר דבר הוא גם ידע כמוני שלא השאר. שאמי מתעתעת בעצמה ובאבי. דמעות החלו לשתוף את עייניי. לא רציתי בדרך זו לעזוב את הוריי,באותם רגעים רציתי להעלם מהעולם,לקפוץ מהחלון, לעוף כמו ציפור, לא יכולתי לשאת את התחושה את הכאב את המבט של אבא שלא היה אמיץ מספיק, לצעוק לאמא שתשחרר אותי ותאחל לי בהצלחה ותתגאה בי על העצמאות על הרצון להתחיל את חיי לבד.
לפצות על החוסר בחומר. על הריק ברגש, נהפכתי לבנאדם מת שחיכה ששעון החול יסתיים ואז יוולד מחדש.
שרותי הצבאי הסתיים ויחד איתו זכרונות טובים והמון געגועים, נהנתי מאוד בצבא למרות המסגרת הצבאית חשתי משוחררת התרגשתי לבוא, הכרתי אנשים מדהימים שמהר מאוד נהיינו לחברים טובים,הרגשתי טוב אהובה רצויה כל מה שבערך חסר לי בילדותי, הייתי מגיעה בבוקר מחוייכת מאושרת שמחתי מעצמי שאני מגשימה את החלום שלי, משלא היה אחר מלחיות לבד, להיות עצמאית שלא יחסר לי דבר. שלא אאשים אף אחד בתחושות שלי בחוסרים, בטבעים שנטבעו בי, רציתי להשתנות רציתי להחליף זהות ואף החלפתי את שמי מרחל לרחלי. הרגשתי שזו התחלה טובה הייתי מגיעה לעבודה אחריי הבסיס נמרצת לעבוד ביקשתי שעות נוספות, היו לי המון כוחות שהגיעו מהנפש מהרצון להתרומם, מהרצון להצליח, להסתדר לבד.שמה אצטרך לחזור לבית הוריי. עבדתי המון שעות הייתי חוזרת אחריי חצות שומעת מוסיקה מחייכת לעצמי במראה את רואה?? את רואה אותי ״אחותי״ עזבתי אני כבר חיה את חיי תשמרי עליי, תתגאי בי, אחותי תסלחי לי על מה שקרה באותו הלילה. לא סלחתי לעצמי אני, התחקתי אותך מחיי. ברחתי למקומות אחרים, רציתי להרגיש טוב יותר ולטפל בי. השנים הבאות היו השנים הטובות בחיי הכל החל להסתדר, הרגשה הייתה טובה, של חיים עצמאיים לעולם לא אחזור הבייתה הבטחתי לעצמי וכך עברו השנים,הייתי מגיעה לבקר את הוריי פעם בחודשיים אפילו שלושה והייתי די קרובה חצי שעת נסיעה. הרגשתי איך הוריי מביטים בי בוחנים אותי שואלים שאלות ואני נהניתי לספר על חי, הודתי בפניהם שטוב לי מאי פעם וכך גם נראיתי, יפה זורחת שערי המתולתל ארך פלאים אחרי ששנים היה תקוע באותו אורך, צבעתי את שערי בגוון חום עמוק, התלבשתי בטוב טעם. כשהייתי מגיעה לבקר הבאתי מתנות לכולם. ממש הדודה מארופה והכל החל להשתחרר ואני ואמא נהיינו קרובות יותר אוהבות יותר כך נגמרה המועקה שחוויתי וברחתי בראש עוד בילדותי הכל הסתדר והרגשתי נינוחה יותר להמשיך בחיי באין מפריע.וכך התגלגלו חיי הימים החלו להתבהר והציפורים צפצפו באוזניי שאצא ואפרח לא היה קל בשבילי לחיות ללא זוגיות לחיות לבדי אך הימים עברו להם היו ימים טובים שמחים ומשעשעים התנהגתי כמו ילדה שרתי רקדתי פינקתי את עצמי השלתי ממשקלי עשרים קילו והימים משם נהיו מדהימים השמש זרחה עליי פרחתי הרגשתי שאני בדרך הנכונה החלומות התחילו להופיע במחשבותיי ולברוח..ישבתי בתחנת האוטובוס לידי ישבה ילדה עם אבא שלה שללא ספק גידל אותה לבד בקשיחות בגבריות ללא רגש הם נראו כאילו עלו לארץ לפניי שעתיים או שנתיים שבערך זה אותו הדבר היו לה גרביוני לבנות ונעלי בובה שחורות מלקה זוהרת במיוחד מתוך הנעל ביצבצו להם גרביי תחרה לבנות גם כן המשכתי להביט בה בתדהמה כמה שהיא מסודרת בעודנה ילדה יושבת בגב זקוף וידיים לצידי הגוף בשמלה לבנה שאותה מקשט פופיון ענק בצבע אדום בוהק פנייה היו אדומות כאילו שהרגע סיימה ריצת מרטון ולראשה שתי קוקיות ענק מהודקות הייטב לשניי צידי ראשה שקט בתחנה אף לא מילה ביניהם היה נראה לשעולם לא ידבו והשקט ימשך ושום דבר לא יחתוך את המתח עד שהגיע האוטובוס ולהפתעתי ירדנו באותה תחנה התפצלנו לדרכינו.