נסיעה לסבתא

הרכבת הומה אדם, אני לא יודע האם זה יום רגיל או שבדיוק הייתה אתמול שביתת עובדים, אני בטח אחד האנשים הפחות מעודכנים בארץ. אני קונה כרטיס, עושה את כל העניין הנצרך ועולה על הרכבת לחיפה, לבקר את סבתא.
כבר שנים שאני לא מבקר את סבתי הזקנה, לא מזדמן לי, ובטח תמיד יש לי "משהו" שאני חייב לעשות, סתם כדי שיהיה לי תירוץ לא לבוא לסבתא, אך היום אני רוצה לקנות דירה בתל-אביב ואמא הכריחה אותי לבקר את סבתא.
"היא לא מרגישה טוב בזמן האחרון" אמא אמרה-צרחה עלי בפלאפון, "היא ממש תשמח אם תבוא לבקר אותה, אתה דווקא צריך לדעת את זה, יותר מכל אחד".
היא דיברה על כך שהייתי הילד הכי חולני בבית. מהגן ועד סוף החטיבה הייתי חולה בממוצע חצי שבוע בחודש, למרות שבתיכון כבר נגמלתי מכך, אמא הייתה תמיד זוכרת זו.
אני מסתכל בשעון, עוד חצי שעה יוצאת הרכבת, אני נאנח ומנסה להעביר את הזמן, וכעבור עשר דקות כל המקומות מלאים חוץ מזה שמולי, ואז אני נזכר בכמה סידורים במייל שאני צריך לעשות, ומוציא את המחשב נייד ומנסה להיכנס למייל, אך אין אינטרנט, אני נאנח ומנסה את שולה המוקשים.
כעבור כמה דקות אני מסתכל בשעון ורואה שעוד דקה הרכבת יוצאת, סוף סוף יהיה אפשר לראות קצת נוף, אני חושב ומכניס את הנייד לתיק.
גבר-נער בערך בגיל הצבא מתפרץ לתא ושואל על מקום לשבת, אני מהנהן לו שהוא יכול לשבת כאן בלי אפילו להסתכל עליו ופונה להסתכל בנוף שמתחיל להתחלף סוף-כל-סוף, וכך מתחילה הנסיעה לסבתא.
הרכבת נכנסת למנהרה, והקלאוסטרופוביה הכתה בי, אני שם לב שגם הבחור מולי כזה, ושם לב שיש לו גיטרה על הגב ונזם באף, אני לא יודע אם הוא בן עשרה מצוי או שלא, אני ממש לא מעודכן.
"מה שמך?" אני מתעניין אחרי שהרכבת יוצאת מהמנהרה.
"אביב" הוא עונה, "ומה השם שלך?"
"דוד" עניתי.
אני רואה את אביב מעלה מבט על הכיפה שאני חובש וחוזר אלי בקרירות מה, אני שרואה שהוא חסר כיפה נעשה גם קריר אליו.
"דוד זה לא שם של דתיים?" שאל.
" תלוי מאיזו נקודת מבט אתה מסתכל" אני עונה לו ומנסה לשנות נושא שיחה. "איפה אתה גר?"
"במרכז תל-אביב למען האמת, אבל אני כמעט לא רואה דתיים באזור שלי, אז קצת היה לי מוזר לפגוש אותך, אבל איפה אתה גר?"
"באזור ירושלים, במקום גם עם חילונים, אני פשוט באתי לבדוק דירה היום, ולכן אני נמצא באזור".
אביב לא ממשיך את חוט השיחה ומוציא מתיקו חוברת ללימוד תיאוריה.
"אתה מנגן בגיטרה?" אני שואל ותו, ומבין באותו הרגע שהו תוקע בי מבט של אז-למה-אני-עם-גיטרה שזו הייתה שאלה ממש טיפשית.
"כן, אתה יודע לנגן על משהו?"
"כן, אבל תגיד, אתה לומד לבד מהמחשב או ממורה?"
"למדתי פעם ממורה, עכשיו קצת הפסקתי, אבל החברים שלי ביקשו ממני להביא גיטרה בשביל המדורה בחוף הים".
"למה דווקא בחיפה?" אני שואל אותו בעניין.
"אמרו לנו שיש שם חוף ממש שווה וזול בחנייה, אז כל השים רצו לעשות שמה בשביל לבוא עם הרכב החדש שההורים שלהם קנו להם".
שתיקה, אין לי מה להוסיף, אני גם ממש גרוע בשיחות חולין, כל הזמן אני קוטע את חוט השיחה.
"למה אתה נוסע לחיפה?" אביב הזהמתעניין, ואני שם לב שבתת-מודע שלי הוא כבר נתפס כאחלה בחור.
"אמא שלי הכריחה אותי לנסוע לבקר את סבתא שלי בחיפה, בזמן האחרון היא כבר ממש חולה, ואמא שלי רוצה שנבקר אותה כבר בכל שבוע".
אביב מהנהן, "גם לי היתה סבתא בחיפה, רק לפני חצי-שנה היא נפטרה".
"ממה?"
"התקף לב".
"אההה".
נראה לי שאני די חסר רגישות, הבחור כרגע הסביר לי ממה סבתו נפטרה ואני מגיב ב"אההה" טמבלי לחלוטין, אם הערכה עצמית הייתה מקציבה חיים, אני עדיין בטח הייתי בבטן של אמא, נשאר שמה מספיק שנים כדי להיות בגיל העמידה..
אביב מנסה לשנות כיוון, "איזה רמה אתה בגיטרה?"
"נראה לי שטובה, סיימתי אחרי אלתור".
"איזה שיר אתה הכי אוהב לנגן בגיטרה?" הבחור שואל.
"מדרגות לגן עדן, של לד זפלין". אני עונה, "אני פשוט אוהב את השיר הזה".
"גם אני", אביב מזדהה איתי במפתיע, "השיר פשוט טוב".
"הליריקה!"
-המקצב!"
-הטקסט!"
-הקולות!"
-הנגינה!" שנינו אומרים.
הרכבת נעצרת, שנינו נעמדים ומוציאים את התיקים שלנו מהתאים הקטנים. אביב יותר מהיר ממני, ואחרי שהוא מוציא את התיק הוא תולש דף מספר התיאוריה שלו וכותב משהו.
הוא מושיט לי את הדף, "הנה המייל והטלפון שלי".
אני תולש את הדף שנותר, מוציא עט מהכיס ורושם גם את אלו שלי, ומושיט לו בלא מילים.
אנחנו יוצאים ביחד מהרכבת וצועדים לעבר פתח התחנה. הוא תופס מונית.
"להתראות"
"ביי".
אני מנופף לו לשלום וצועד לעבר הבית של סבתא.