משהו לתמימות שבתוכנו.
"היי אבא", אמר לי הבן שלא יצא להכיר.
"שלום בן", עניתי לו כשאני יודע שהוא לא קיים
"תגיד אבא, למה השמיים של כל אחד הם אחרים?"
נרעדתי לרגע, כאילו הוא קרא את המחשבות שלי ושלף את זו שהכי מטרידה אותי.
"ובכן, כל אדם הוא עולם, ילד, ולכן כל שמיים נתפסים אחרת ונראים אחרת."
"אבל לפעמים כולנו אומרים שהשמיים יפים אבא."
"וזה נכון, אבל כשחשבתי את השמיים, התכוונתי לתפיסה הפנימית ולא החיצונית."
"השמיים ביום מעוננים או בהירים, ובלילות מוארים או קודרים. אבל אנחנו תופסים אותם אחרת, לכל אחד הם אומרים לפחות משהו אחד שונה מלאחר."
"ואבא?", שאל שוב הילד, הכול כך יפה הזה, שאני יודע בדיוק רב איך יראה, לו באמת היו לו פנים.
" למה לפעמים כשאנשים עוצמים את העיניים, אומרים שהם עלו לשמיים?"
ניסיתי לדבר אבל השתנקתי, כמעט שברחתי ממנו, הילד הזה, שלא יודע כלום, איך הוא יודע לפצוע את הרגשות בתמימות שכזאת.
החלטתי לקום מהכיסא השפוף ולהסתובב בחלל החדר, רק שנינו שם והחיים מאפירים בקצוות החדר, אין לנו מספיק שכנוע כדי לצבוע הכול. ובצד, ראיתי תמונה שלי עם איש בחליפה שחורה, שאת פרצופו לא הכרתי, וגם את התמונה לא.
" כי אנחנו לא יכולים להגיע לשם, לשמיים, אנחנו יכולים רק להושיט ידיים, ולקוות שהם רואים את זה, אסביר לך את זה כך- העניין מתחלק לשניים."
"שניים אבא? אין רק סוג אחד של שמיים? שכולנו רואים אחרת, כמו שאמרת?"
הוא ממהר להסיק מסקנות, בדיוק כמוני.
לפני שלמדתי לחשוב כמו גדול והפסקתי לערבב דמיון בחיים שלי.
" אנשים מתחלקים לשניים, חמים וקרים."
"לא הבנתי אבא, כולנו חמים אלא אם כן נעמוד בקור".
" ובכן, אנשים חמים הם אנשים טובים, וחום עולה למעלה, כך שניתן להסיק שהאנשים הטובים נשמתם כאילו התאדתה למעלה והיא משגיחה על החיים."
"ומיהם האנשים הקרים?" שאל הילד, ותהייה שבקולו היא כל כולה תמצית של פעם, של תום מיוחד שגווע במהלך הזמן.
"האנשים הקרים הם שחומם קטן, והם מקוררים משנאה. השנאה כאילו מחממת אותך אך למעשה מקררת, בעיקר את הנשמה. ולכן, הם, במקום להתאדות למעלה כמו האנשים הטובים, הם מחלחלים למטה, כי קור תמיד רוצה להיות למטה."
" בחיי לא שמעתי על אנשים שחלחלו למטה, אבא, כולם אומרים על כולם שהם אנשים טובים ושעלו למעלה, איך זה בכלל יכול להיות?"
קשה להסביר לילד קטן שיש דבר כזה רוע, קשה להסביר, אפילו לילד שלא קיים. אני מהסס ומשלח בו מבט, והוא בכל הדרו הלא קיים מתרכז בי.
" בעולם שלנו יש גם דברים שהם לא טובים, דברים שרוצים להכאיב לנו, ולהעציב אותנו. "יש אנשים בעולם שמשתמשים בדברים האלה כדי לעשות רע לאנשים אחרים."
"אבל,אבל", הוא נעמד, ושינה את עמידתו למתריסה, כזו שמחזקת מילים תוקפניות, ועורך עצמו למתקפה עליי, על זה שאני, בחוסר ברירה, הבאתי לאובדן תמימותו הראשון, אמונתו בטוב המוחלט.
"למה?"
"למה זה אבא?!",
"למה כואב לאנשים!?",
"אם זה ככה, למה לי בכלל להתקיים?!"
והילתו של הילד שלא קיים דועכת, ואני, מלוח מדמעות והבהובי געגוע, נדהם כשזיכרונות של ילדות חסרת כאב ניגרו בזה אחר זה, ומכבידים עוד ועוד על הצער והכאב, ולפני שנעצמו עיניי לחשתי לאוויר:
"אני שמח שאתה לא קיים ילד".
"אני עוד לא יודע תשובות לשאלות תמימות כל כך, ספק אם אי פעם אדע, אבל.."
"חכה עד שאלמד".
האור נדלק, הקהל המשותק החל למחוא כפיים בחייתיות נלהבת.
אני יורד מהבמה לאחר קידה קלה, אך לא אומר דבר, משהו בתמונה הזאת הטריד אותי, כי אני לא זוכר את התמונה הזאת באף אחת מהחזרות, כאילו הונחה שם בדיוק עכשיו, כאילו אמורה להגיד לי משהו.
תגובות (5)
עוצר נשימה, באמת זה נכנס ישר ללב ועובר את כול המחסומים!, וגורם לחשוב כול כך הרבה לחשוב, לחשוב בכאב על האובדן הצפוי שלנו האובדן שכולם צפו לנו מילדותנו והיום אנחנו רואים שהם צדקו, אוי האובדן הזה אובדן הטוב אובדן התמים, כול כך כואב שבא לפכות, אבל אולי יושר! יכול איך שהו להציל או להחזיר מאט מאותו ילד טוב, כמה חבל שבעולם של ג'ונגל כמו שלנו האדם הישר הטוב שמנסה לעולם לא לפגוע ואו לתחמן, צריך להיזהר פי שלוש מי כול אחד אחר, כי האדם הבאמת ישר חושב בתמימות, וכמו המשפט "הפוסל במומו פוסל" שהכוונה בזה שאנחנו רואים אחרים בעצם כמו שאנחנו רואים את עצמנו בין אם במודע ובין אם לא במודע, ואדם ישר תמים שמנסה לא לפגוע באיש יהיה לו קשה לזהות מישהו שהוא ניגוד מוחלט ממנו בעל הרצון והשעיפה לפגוע, בקיצור זו אומנות קשה ואני עדיין עובדת על להצליח ליישם אותה, מי צד אחד להיות אדם טוב יותר אבל מי צד שני לא לאפשר שינצלו אותי, זה אכן קשה, אבל אני מאמינה שזה אפשרי רק צריך לעבוד על זה, באמת תודה לך עצם זה שגרמת לי לחשוב על זה ולהבין את זה זה עונג צרוף, כי ככה אולי באמת גם יום אחד המצא את הנוסחה, אז תודה ולילה טוב
אאאווויייייי ללללאאאאאאא
אאאאווווייייי
אאאאאאווויייייי
ללללללאאאאאאא
אוקיי.
נרגעתי.
אז ככה
זה
פשוט
מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!! ( כמה סימני קריאה לשיםמכדי שתבין כמה אני כנה אתך?? נו טוב, אני פשוט אמשיך לשים) !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
המשמעות! הכתיבה! אני מרותקת! מדהיםמדהיםמדהעם!
אבל היו כלמיני בעיות בעיקקקררר בניסוחים של המשפטים שלהם. האמת התאמצתי נורא להבין ובקושי הבנתי והיו סתירות. יש שני שמים ואז בסוף אין כי מחלחלים למטה אבל איכשהו עדיין יש וגם פתאום זה הפך לקור וחום שפחות אהבתי כי זה כמו שחור לבן ואז התגובות של הילד נהיו פחות מציאותיות עד לרגע השיא בךשבו הוא צועק שזה כצוב ממש רע לתמהוניותי הגדולה! כלומר מאוד לא אמין ומשתלב עם הדמות שלו. אל תחשוב על איך זה צריך להיראות אלה מה היה באמת קורה אם הילד היה שומע כזה דבר. מבין? ואפילו בהתחלה בהתחלה היה לי קשה להביןנאת הדברים שלהם בגלל הקשרים.
הסוף מקורי ו… טוב, אהבתי אותו.
תקשיב
לפני שאני בורחת
אז הקטע עם ההשתנקתי? רציתי לברוח?
יש פה עומק של עולם ומלואו. באמת. זה נדיר. זה זהב. זה מדהים. זה נוגע בככ הרבה דברים ברמה הכי הכי 'נא'.. ממש מדהים
אואה,אממ..תודה תודה דבר ראשון.
דבר שני, זה בגלל שאולי יש יותר מדי שכבות בסיפור, אולי בגלל זה הסיבוך..אני רואה את זה טבעי כי אני כתבתי את זה אבל אני מבין שזה יכול להיות להראות מסובך.
הילד מגיב כמו שהוא מגיב ומתרעם כי משהו שיש בתוכנו תמיד יהיה חייתי יותר ופחות מבוית מאשר רגש חיצוני, הילד מבטא תמימות, ותמימות של ילד (במיוחד כלפי עצמך ואחרים) אינה יודעת גבולות עד שמציבים לה.
ההסברים "הלא כל כך" מפותחים בעצם נמצאים כדי לפשט את המושגים המורכבים של טוב ורוע, והאי ההבנה של הילד בשאלות ובדברים שהוא אומר מצייגת את העובדה שגם עכשיו בתור בן אדם מבוגר הוא עדיין שואל לפעמים שאלות טיפשיות ועדיין מטפל בדברים ועונה על דברים בדרך קלה יותר כדי שלא לחשוף יותר מדי…
אם מתחילים לחשוב על זה ככה זה נראה יותר הגיוני, וזה שבסוף זה מתברר כהצגה…זה בגלל שחייב טוויסט וגם כי רציתי להראות שזה משהו מחזתי אבל אם זאת, ההצגה מציגה רק את מה שהבמאי אמר לשחקן לעשות, או את מה שהשחקן פירש מהדמות, ולא את המילה האמיתית שלו כאדם שנאבק בדברים האלה.
התמונה של החליפה השחורה זה כמובן תזכורת לקו זמן של הסיפור ולאיך הדמות רואה אותו, הרי הוא הדבר היחיד שהצליח להפתיע את השחקן.
אם הכול זה הצגה, איך יודעים שמשהו לא בסדר?
לא יודעים…לפחות אם השחקן יורד מהבמה בלי להגיד כלום.
אפשר לנתח הלאה והלאה אבל אני גם ככה ממש חופר כבר.
יש עוד קטע, אולי אחרון בנושא הזה.."רעש של כוסות רוח".
הא אז תקשיב
לדיאלוגים הייתי מוסיפה קצת הקשרים. אנינכן הבנתי מה ניסית להעביר אחרת לא הייתי מתלהבת ככה. פשוט הניסוחים היו קשים לי.
מה שלא הצלחתי להבין בנוגע למשמעות היה החלק עם הביקורת הספציפית הזו כלפי הדמות הראשית, שהכל זה הצגה. הייתי מוסיפה סיממנים נוספים כי לי לא היה ברור שהדמות מעמידה פנים לעצמה. חשבתי שזה הדיון בינה לבין הילד שבה ואי יכולת ההכלה של הדברים הקשים מול המבוכפגר שבו שמנסה להסביר לו. מן דיאלוג פנימי קונפליקט נפלא שכזה. אם מדובר בהמצעות וזיופים אז תן איזה סימן של חוסר נוחות יותר ברורה כמו רמזים מתרימים ברורים יותר. אני בכלל חשבתי שעניין הבמה זה שהוא מקריא את השיר הזה שם חחחחח סליחה. ואנימעדיין דובקת בכך שמשהו בדמות זל הילד החמוד והתוהה לא מתחבר לי עם הצעקות- אולי תנסה גם אותו לתבל לפני בסימנים מתרימים
אגב אישי הטוב
'אדם לאדם זאב'- חשובה לי הדעה שלך (: אשמח לשמוע ממך לגביו