מכורים אנונימים

לולה עזבה אותי. השאירה פתק על המקרר "אני עוזבת אותך"
אחרי כמה שעות היא חזרה, דפקה על הדלת ובכתה כמו משוגעת. היא אמרה לי, "אני לא יכולה לשאיר אותך בחוסר ידיעה הזאת, אני לא יכולה פשוט לעזוב"
אני לא יודע על איזה חוסר ידיעה היא מדברת. שנינו ידענו שהיום הזה יגיע, שהיא תקום ותעזוב, פשוט לא תיארתי לעצמי שהוא באמת יגיע. כל הקטע הזה, של "לעזוב", נראה לי נורא מסובך, כי זה נורא קשה להחליט, ואז שמחליטים, לארוז הכל במזוודה, ולספר לכל החברות שלה ולהורים, לבטל את מנוי "לאישה" שלה, נראה לי יותר מידי מאמץ.
אני לא אומר שהיה לנו טוב מספיק בשביל להישאר, אבל גם לא היה מספיק רע בשביל לעזוב.
היא הייתה מכינה לשנינו קפה כל בוקר. אני הייתי הולך לתיבת דואר להביא את העיתון וכל מיני מכתבים.
היא שאלה אותי אם היא יכולה להיכנס. איזה שאלה משונה, מי מבקש רשות להיכנס לבית של עצמו?
ואז היא נכנסה,וישבה על הכיסא הגבוה על יד הדלפק. היא לא הפסיקה לבכות אז שאלתי אותה מה יעזור. היא אמרה שהיא תשמח לקפה.
היא רצתה קפה, אבל היא לא קמה להכין לעצמה. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה עשרים שנה שאני זה שהכין את הקפה לשנינו. לקחו לי כמה שניות להיזכר איפה היא שמרה את הקפה.
אחרי שהיא נרגעה, היא התחילה לספר לי מה קרה.
ביום שני, כמו כל יום שני, היא נפגשה עם חברה שלה שמרית בבית קפה הקבוע שלהן ברוטשילד.
וכמו בכל יום שני, בבית קפה הקבוע שלהן ברוטשילד, הן דיברו על בעלה של שמרית, יוסי.
שמרית סיפרה שאבא של החבר הכי טוב של יוסי, זה שמכור להימורים, היה רק במפגש אחד של "מכורים אנונימיים" וזה כבר עזר לו. כבר שישה ימים שהוא לא הימר.
לטענת שמרית, זאת התקופה הכי ארוכה שהוא לא הימר.
"מה, לאיזה סוגים של מכורים זה?" לולה שאלה את שמרית, בעוד שהיא שותה את הקפה ההפוך הקבוע שלה, עם שקית וחצי סוכר.
שמרית אמרה לה שנראה לה שלכל המכורים, היא לא ממש יודעת, הוא רק האבא של החבר הכי טוב של יוסי, הם לא ממש בקשר.
כשלולה הלכה לעבודה, אחרי בית הקפה, היא חיפשה בגוגל "מכורים אנונימיים".
"יש לזה הרבה סניפים אתה יודע? כמעט בכל עיר" היא עצרה את הסיפור ואמרה לי, העיניים שלה היו עוד אדומות. האמת שלא ידעתי, אף פעם לא הכרתי מישהו מכור
בקיצור, אז לולה, ביום שני בערב, אחרי שהיא סיימה במשרד, התקשרה אליי להודיע שהיא נתקעה עם עודף ניירת ושהיא תתעכב בעבודה כמה שעות. היא אף פעם לא התעכבה בעבודה, היא תמיד סיימה עם הניירת בדיוק בזמן, אבל זה לא כל כך הפריע לי.
לולה המשיכה לספר, שהיא נסעה לאיזה מתנ"ס בדרום העיר, וכל הקבוצה כבר ישבה במעגל. היא לקחה כיסא והתיישבה שם, ושמעה את כל ההתמכרויות של כולם. אלכוהול, טלוויזיה, הימורים, לאף אחד לא היה את ההתמכרות שלה. אחרי שכולם דיברו הגיע התור שלה.
"היי, שלום, קוראים לי לולה, ואני מכורה לשגרה."