למות עם סוד גדול – חלק ב’

פרק 3 – וולטר
אבא וולט ( WALLET) שפיץ נער צעיר, התקבל לעבודה כסדר דפוס בעיתון מקומי שהיה בבעלות מושל מחוז STEINHORING. עד מהרה התברר כי סדר הדפוס הוא קריקטוריסט מצויין בעל יכולת טובה בציור תווי פנים. לאחר הבחירות הסוערות של מאי 1933 הצטרף למשטרה המקומית והחל לצייר פרופילי פנים, על פי עדויות של אנשים שנפגעו מפשעים, מידי פעם יצא לו גם לצלם ילדים ודמויות שונות באירועים קהילתיים.
בנו היחיד וולטר שפיץ ג'וניור נולד לו כשהיה איש די מבוגר. וולטר הצעיר עסק באיתור נעדרים ובמיפוי עצי משפחה. לפעמים, היה וולטר ג'וניור פונה לאביו הזקן ומבקש ממנו לצייר דיוקן של נעדר על פי עדות קרוביו, בדרך כלל היה נתקל בסירוב תקיף. וולטר שפיץ ג'וניור התגורר ב- AMZIN דרך קבע והועסק על ידי הצלב האדום, בערבים הפנויים שלו התנדב לרכז קבוצת גמילה של אנשים מבוגרים רובם ניצולי מלחמה, יעקב היה אחד מהם.
יעקב לא היה אחד הפטפטנים בקבוצה, להיפך העליבות שלו והשתיקה משכו את תשומת ליבו , הוא שיכנע את יעקב לאתר את קרובי משפחתו ואת אחיו, "אולי לא נהרגו במלחמה והם חיים באיזשהו מקום? אולי משהו מחפש אותך?" "במדור לאיתור קרובים ושכנים אמר " צריך הכל לחפש: תמונות,מסמכים,רישומים של השלטון,תעודות מקצועיות ואף עדויות – הכל קיים בארכיון של המדינה,העיסוק בנושא אחר יעזור בגמילה ממשקאות חריפים, מכבד דואב וממצפון לא נקי" סבר וולטר ג'וניור. יעקב השתכנע ופנה באמצעות וולטר, שהיה כה מיומן במציאת מסמכים, למרכזי התיעוד. כך קפץ המסמך של יעקב מ- 1939, כך התגלתה דרישת הסיוע בשמה של אנני, כך התגלתה תמונת הדיקט של ODA. וולטר ג'וניור התכווץ לתוך עצמו כאשר הבין כי אביו הקשיש והשתקן הוזמן בשעתו לצייר את הילדים המאושרים של בית היתומים.

ג'וניור מיהר לספר את כל האמת ליעקב, זה לא הצליח להרדם כל אותו הלילה, צרף פרט לפרט וכינה את הילדהשלא ידע על קיומה בשם " ילדת ההפקר שלי". הוא לא היה מוכן להמשיך ולאמת את הפרטים, הוא לא הכיר את הילדה ולא את נסיבות בואה לעולם, היא היתה עבורו סוד נעלם, במוח שלו התבשל כבר סיפור כיסוי.

פרק 4 – ODA NINA
בית הילדים היה המקום שבו רצית להיות כשאין לך אף אחד.
מקום נקי ומסודר,משופע בצעצועי עץ, גלגלים ובובות סמרטוטים. צחוק של ילדים בלונדיניים בעלי עיניים חכמות נשמע במסדרונות, שקט מוחלט במקום בשעות הצהריים. המטפלות עטורות סינרים לבנים ומעומלנים מסתובבות ומקנחות אפים נוזלים ללא הפסקה מקשיבות באהבה לכל ילד וילד. היה אוכל די מזין אם כי לא בשפע והמיטות תמיד היו נקיות. בימי ראשון היו האומנות מלבישות את הילדים בבגדי חג ויוצאות איתן לשבילים. הגדולים אוחזים בידי המטפלות משני הצדדים הקטנים מוסעים בעגלות טיול. זוגות של מבוגרים איש ואישה חלקם במדי צבא מעומלנים היו באים לשחק עם הילדים מלטפים את הראשים הקטנים ומספרים להם סיפורים בגרמנית של הוך דויטש.
ארוחות הערב של ימי א' נערכו בחדר האוכל סביב השולחן לאורכו ישבו זוג וילד זוג וילדה,מעטים מבין הילדים לא היו שבים למיטותיהם בלילה, הם "יצאו לחופשה" עם זוג ההורים החדש שלהם. הבוגרים יותר בני 4-5 ישבו בקבוצה ונהנו מעוגת הגבינה המתוקה שהוגשה כקינוח. לפעמים היה מגיע צלם או צייר בוחר ילד אחד או שניים אילו הושבו על כסא, ללא ניע וצויירו.
ODA היתה ילדה פוטוגנית במיוחד היא ידעה לשבת מול הצייר בלי לזוז, אולי היתה בטוחה שאם תצא יפה ולבבית בציור משהו כבר יאהב אותה ויקח אותה אליו. לפחות 3 פעמים צויירה על ידי אותו איש וכאשר זה שאל אותה לשמה היתה עונה לו פעם אחת NINA, ובפעם אחרת ODA. היא תמיד הקפידה לתת חתיכה של סוכריית הליקריץ שקיבלה ממנו בסוף היום ל- NINA.

באמצע 1945 עף הבית שלהן באויר, הן נשארו לבד, לדאבון ליבן לא פצועות ולא פגועות. חודש לאחר מכן צולמו יחד עם קבוצת ילדים אוספות לחם לחם וירקות רקובים לתוך קפל החולצה ליד המחנה המקומי של בנות הברית. חייל אחד חובב צילום צילם את המלקטים הקטנים ושלח את התמונה להוריו באנגליה. חודש לאחר מכן הגיעו אנשים טובים דוברי גרמנית ואספו אותם למחנה הסמוך. הן היו רעבות,עצובות, ומבויישות. אספו אותן יחד כשהן מחובקות כאחיות – ללא עתיד וללא תקווה – הן ביטוי חי ל"חיים בשוליים".
כשפורק המחנה היו כבר בנות 9-10 ושוכנו יחד בחדר אחד בבית דירות גדול שחלון אחד לו. הורו להם לצאת רק מן הדלת האחורית הפונה אל גינת הבית. הן קיבלו הוראה ברורה לא להתקרב לאנשים, לא לשהות במקומות ציבוריים וכמובן לא לדבר, עליהן להגיע רק לקורס התפירה, שהתנהל במרתף אחת הכניסות סביב מכונת זינגר אחת ובחסות מנהל אחד. כל חייהן תפרו ותיקנו והטליאו בגדים תמורתם קיבלו מעט מזומנים. השמחה היחידה שליוותה אותן באה לידי ביטוי בג'ורנלים שקיבלו מבעל המתפרה ובהם תמונות של בגדי נשף וחליפות בגדים.
ODA אהבה לתפור שמלות בובה, היא העיזה לצאת לשוק יום השבת ולהציע את השמלות הקטנטנות למכירה. תמיד עמדה בשקט מאחורי שולחן קטנטן והתפללה שיקנו בפרוטות את שמלותיה. היא הרגישה שמדברים עליה אבל לא הבינה על מה, לעיתים היה זוג אנשים עובר על פניה ותמיד היה אחד מביניהם מסביר לאחר ובין המשפטים שמעה תמיד את הביטוי "לייבנסבורן שלהם".
NINA מעולם לא יצאה לימי השוק, את טיוליה הקפידה לערוך רק עם רדת החשכה ואת קניות המזון המעטות עשתה רק לקראת שעת הסגירה של החנות המקומית.

פרק 5 – יעקב
יעקב לא היה מסוגל להוציא את ימיו בלי לדעת מה הוא משאיר מאחוריו. אינגריד לא עלתה במוחו כלל ואנני נשכחה, אבל ODA הבלתי ידועה הטרידה את עולמו, שהרי במסמך של "לישכת הגזע והאיכלוס" זאת שהחתימה אותו לפני הגיוס היה מצויין במפורש שפעמיים ניצל את זכותו לרווחה. יעקב לא זכר שאי פעם הגיש בקשה להשתמש בזכות הזאת ואם לא הוא, מי כן?
וולטר ג'וניור פשפש עבורו במסמכים ומצא כי ODA היא זו שמשלמת את שכר הדירה דרך קיצבה ממשלתית, היא זו שמקבלת מתנת מזון מקרן נפגעי מלחמה פעם אחת בשנה והיא זו שזוכה לטיפול במרפאה המקומית.
ג'וניור איתר עבורו את הכתובת שלה, הוא הגיע לשכונה שכה קרובה לחדר העלוב שבו גר, הוא לא העיז לדפוק על הדלת ולשאול. הוא עשה את עצמו בעל מקצוע והציץ בחלון, היו שם שתי שתי נשים די יפות לגילן יושבות ומשוחחות, אחת מהן מלבישה כלה- בובה לחופתה. בצד מונחת סלסלה ובה בגדי בובות קטנים וציבעוניים. הוא נזכר באינגריד- הצעירה מנרווגיה לה הבטיח שמלת כלולות לבנה וטבעת נישואין תמורת ליל אהבים בודד ולא מחייב מבחינתו, משימה שהיה חייב למלא כדי להתקדם לתפקיד הבא בצבא ,הוא נזכר לבושתו בבחינות הגזע שעמד בהן בהצלחה רבה, זמן קצר לפני אותה מסיבת הקצינים אליה התחייב להגיע. הפרטים החלו להתחבר ..
למחרת אושפז במחלקה הפסיכיאטרית המקומית . משהו מצא אותו שתוי, זרוק ושותק בגינה סמוך לבית הדירות.
ODA אותרה כשארת בשר שלו ונקראה לזהותו. ההתבוננות באיש המוטל מעולף וכאילו מת על המיטה לא עזרה לה להבין את המצב אליו נקלעה. היא מעולם לא שמעה שיש לה אבא.
עוד באותו ערב ישבו שתי הנשים לצידו של ג'וניור. דמעה לא נשרה מן העין, ההתבוננות במסמך ובתמונה רק הולידו כעס גדול ואיחולי מוות מקרב לב למאושפז השותק. תמונת הדיקט קרעה את נישמתן, ODA לא העיזה לצאת לשוק של יום השבת. NINA הגישה לה כוס תה חם וחיבוק , כך ישבו כל הלילה .

פרק 6 – NINA
החיים ממשיכים כרגיל- אצל אחרים
ימים לאחר מכן קיבלה NINA הזמנה מסוכנות האימוץ של הצלב האדום- סניף גרמניה. כשאתה מקבל הזמנה רשמית שכזאת אין מצב שלא תגיע. היא התכוננה, אכלה ארוחת בוקר שתעמוד לה בגרון כעבור שעה קלה והתיישבה מול פקיד שלא ידע עליה דבר. ביובש גרמני הוא מסר לה כי אותרה משפחה אחת בנורווגיה שטוענת כי היא אולי הבת שלהם. נערך מסדר זהוי גנטי – NINA היא אסטריד הבת הנגזלת של אינגריד. לבת הזו יש אחים ואחיות המתגוררים בכפר נידח. הם היו רוצים לפגוש בה. נינה סרבה.
סבתא שלי יזמה את הבקשה ונעלבה עד עימקי נשמתה כאשר סורבה. NINA הסכימה לשלוח לה את תמונת הדיקט ועם הבטחה שלא לראותה לעולם ולא לספר את סיפורה. גם היא לא ידעה כי ODA היא הילדה שצויירה.

אני מניחה כי השתיים לא היו מסוגלות להבין איך " אחיות בלונדיניות קטנות" שהכירו במקרה כי הן " יתומות של בושה", יכולות לחלוק את סיפור חייהן עם כותרות סקופ עיתונאיות? עם צלמים המקיפים את החדר העלוב שלהן ומנסים לתפוס תמונה טובה שלהן. אין סליחה, החיים העלובים והבושה הגדולה הם עכשיו הקישוט של המשך סיפורן. רק עם מותו של יעקב ומותן שלהן יסתיים הפרק העלוב והדוחה הזה של ההיסטוריה . ופתאום אני מופיעה ומודיעה להן שגם אני יודעת וגם אני מסתקרנת ומחפשת תסריט משובח.

מגיע לי שיטרקו לי את הדלת בפרצוף… לא חזרתי לשם

( להעמקת הידע – "אותונזיה" – ש.ג'רבי,ד.שיביאק,א. מנחם, הוצאת המכון ללימודי השואה ע"ש חדווה אייבשיץ )