למות עם סוד גדול חלק א’

השלט שעל הדלת התאים למידע שהיה ברשותי – פראו NINA פלוס. חזרתי למקום למחרת, שתי נקישות על הדלת וגברת אחת בת 80 שפותחת את הדלת לסדק צר, הגברת מתבוננת בי בתמיהה בראש מוטה לצד, שיערה צהבהב נוטה ללבן דהוי, את המשך הגוף אני לא רואה. אני משמיעה לה במהירות שתי מילים "יעקב מת" שקט לשנייה, אחר כך המשפט המצמרר שלה "אבל את לא.." הסדק בדלת עומד להיסגר, בחוצפה אני דוחפת את אצבעות רגל ימין בין הדלת לסף, המוח מנסה לזכור את המשפט שתרגלתי כל כך הרבה פעמים, אבל לא מצליח לו, והנינה הזו פולטת עוד משפט " אני אסירת עולם ליעקב הזה גם כשהוא, איך שאמרת מת..אין לי חנינה ממנו ואפילו לא עשיתי כלום..". "מה איכפת לך" אני עונה לה בגרמנית שחזרה אלי "את כבר עצמות,אין לך קרובים,אין לך ילדים,אפילו השכנים לא יודעים שאת זו את, אל תעברי מן העולם עם הסוד הזה.."
בעוצמה שאין להסבירה דחפה את הדלת תוך כדי מכת אף הגונה ואצבעות הרגל שלי נסוגו אחור. בדרך למלון, בליווי המונוטוני של התחתית, חשבתי רק על דבר אחד- הגברת הזו, נינה הזו, הבינה שאני יודעת,היא לא ממש תשתף פעולה איתי, אני לא בטוחה שהיא מספיק מבוגרת ובודדה מכדי לפעול בהגיון, הרגשתי משום מה מטרה. ומה כבר ידעתי ?

פרק 1 – NINA
ידעתי שהיא NINA והיא מתגוררת עם ODA בעיר קטנה ANZING במחוז STEINHORING במזרח, בדירת קרקע שיש בה שני חדרים קטנים,שירותים עלובים וקיטון מטבח שהחלון היחיד בה צופה לגינה המשותפת למספר דירות. סיור מקדים במקום הראה לי שיש לבית כניסה אחורית דרכה נכנסים לבית, ובכניסה הקדמית מן הרחוב לא השתמשו מעולם, הלכלוך על סף הדלת כמו מלט.
ידעתי שהמיסים העירוניים משולמים על ידי גוף ממשלתי, אשר על שמו רשום גם הטאבו, אין על הדירונת שום חוב והיא מושכרת לשתי נשים עד סוף חייהן או לחלופין עד מותו של אחרון הדיירים המוצהרים על ידה.

נינה היתה אחותה הבכורה והבלתי ידועה של סבתי, שראתה אותה כנראה רק פעם אחת בחייה, ומעולם לא הזכירה את שמה או עובדת קיומה. אבא שלי לא ידע עליה כלום אפילו לא את שמה, הוא רק אמר " יש סיפור כזה, אני חושב".

מהיכן ידעתי אני ? תמונה של 28X15 הגיעה אלי במקרה- היא צויירה בידי צייר חובב על גבי דיקט פשוט. דיוקן של ילדונת בלונדינית על רקע כחול בהיר ,עניים צוחקות אולי בת 4 או 5, לבושה בחולצה לבנה סוג נרווגי או דני, מי יודע? במוזאונים תוכלו למצוא תמונות רבות מהסגנון הזה. מאחורי הדיקט היה כיתוב די מחוק NINA RIV. השנה 1943 או 45 לא ברור, על החתום WALL
ושוב אותיות לא ברורות.
איך הגיעה אלי התמונה? כנראה היתה תלויה בבית של סבתא שלי וכולם חשבו שזו סבתא בילדותה, נראה שאף אחד לא התעניין בצד השני שלה. אם משהו היה שואל או מתעניין בכיתוב הוא היה מבין מיד שהתמונה צויירה שסבתא היתה תינוקת. סבתא נפטרה צעירה, התמונה פונתה מהקיר וננעלה במזוודה ונאספה על ידי אבי – דקה אחת לפני שהאוספיס בא לפנות את החדר למשתכן- מת הבא. למותר לציין שהוא לא התעניין בה ולא הספיק להציץ בתוכנה, היא עברה איתו מדירה אחת לאחרת ומעשור לעשור, במזוודה היה אוסף מכתבים, תעודות ושתי תמונות. מחטטנות וסקרנות פתחתי אותה, והתעכבתי על התמונה ועל מסמך אחד שכתוב בגרמנית בעיקר בשל חוסר הפרטים שבו. המסמך נכתב בעט נובע והיה חתום באות הראשונה W, אחריה מילה נוספת המתחילה באות הראשונה J, השאר היה משובש ודהוי. הכותרת של המסמך היתה דווקא מאד ברורה ובאותיות גדולות "הצטרפות לתכנית רווחה ושיקום ינואר 1939" החתום מטה הצטרף לתכנית שמזכה אותו במגורים בתקציב שבועי לא גבוה,בסל מזון בסיסי שכלל על פי הפירוט: חמאה, אבקת חלב,אבקת ביצים,קפה ופרי עונתי מתוק.

NINA היא הבת של אינגריד, ODA היא הבת של אנני שטיין, השתיים נפגשו בגיל 6 או 5 ומאז לא נפרדו. NINA ידעה שתי מילים בנורדית עתיקה MOR (אמא) ו- HUS (בית)שאר שפתה הייתה גרמנית. ODA דיברה הוך דויטש ודי קשה היה להבינה. ODA נולדה בגרמניה כנראה ב- 1939, NINA נחטפה לאוסטריה ואיכשהו הגיעה לגרמניה כנראה ב- 1943, פרטים אילו נודעו לי מתוך הרישומים של ITS- סוכנות האימוץ של הצלב האדום. בסביבות גיל 5 מצאו השתיים אחת את האחרת כי שוכנו מיטה ליד מיטה בבית ילדים נקי ומצוחצח. בבית היו עוד ילדים צעירים מהן. השתיים נעשו חברות נפש "יתומות של כלום".

איך זה קרה ? אין לי רצף של פרטים וכל מילה שאכתוב תהיה לא מספיק בדוקה וחסרת אחריות עד שיוכח אחרת. שתי הילדות התמימות האילו היו ילדות של "מזרקת החיים" – לימים יתברר שזה היה הכינוי של DER LEBENSBORN.

יעקב- זה שמת היה בעליו של הזרע שנספג ברחמה הבתולי של אינגריד – ילדה נערה נרווגית בת 14 שיצאה לבלות במסיבת ריקודים יחד עם קצינים גרמניים מקסימים בכפר הולדתה . המסיבה הסתיימה בבעילת קטינה שהיתה בטוחה כי זה יהיה בעלה לעתיד. כאשר התברר כי הרתה לקצין המקסים פנתה למושל הגרמני של המחוז והוא עזר לה. חתימתו של יעקב על מסמך הרווחה והשיקום מ- 1939 הבטיחה לה לידה מהירה בתנאים סבירים, אוכל משביע וטיפול ראשוני בתינוקת אסטריד. אסטריד נולדה בזמן ובמשקל סביר כמפורט בכרטיס הלידה שלה. היא הועברה באדיבות האומנת ל-…. בתעודת המעבר נכתב NINA נקבה גזעית, בריאה בת שנתיים, ברת אימוץ. שנה לאחר מכן חזרה הבת למשפחתה בכפר עם מעט כסף, המון בושה ושתיקה ובלי התינוקת. לא בטוח שהוריה ידעו בכלל על קיומה של הפעוטה. הסוד נצרב בנשמתה ועמוק בגופה. היא נישאה לאיכר נרווגי שלא ידע קרוא וכתוב ולא היו לו טענות על בתוליה שאבדו, גידלה עיזים, וילדה ילדים.. הבכורה היא כנראה הסבתא שלי. אסטריד מעולם לא הוזכרה.

פרק 2 – יעקב
ילד רחוב, בלונדיני עיניים כחולות צרות וממזריות, חוטם נישא ואדום בקצה, ללא שום סיכוי לגדול לאדם מכובד ומנומס- כראוי לגרמני טוב. מרבית חייו עברו ברחוב, אכל מפחים ושבע רק בימי השוק משאריות של מסבאה מקומית. כיסח גלוני בירה בווארית שגמע מכל כוס אפשרית שהושארה על שולחנות השוק. הילד עבד לסירוגין כשוליה של מנקה ארובות גרמני שריחם עליו. לבית הוריו הגיע לעיתים רחוקות- ממילא לא היה לו מה לחפש שם. האהבה מתה בבית שלו, הוא לא זכה לחיבוק חם וראה רק אמא מוטרדת מאחים קטנים וצווחנים, אמא שמוותרת על פרוסת הלחם שלה מחלקת אותה לריבועים קטנים ומאכילה בתור את הקטנים. אביו- חייל שנשכח על ידי המערכת קיבץ נדבות. במעט שקיבל מכל העשירים שחלפו על פניו קנה בירה ועישן סיגריות תבן מסריחות.
כשהרוויח כסף היה יעקב אוסף את אחיו הקטנים וקונה להם סוכריות ליקריץ בשוק של שבת, הוא אהב לראות את הנטף השחור בזוויות הפה שלהם.

כרזות הרחוב שהתנוססו על הקיר ברחוב מגוריו, קראו לו להתגייס לצבא הנערים הגרמני. הובטח לו שם עולם ומלואו: בגד חם,קורת גג, נעליים, סמל אדום והרבה וכבוד. הוא התגייס לצבא ואותר לפיקוד, לא לפני שעבר בדיקות גופניות מקיפות ומדידות שונות ותמוהות: כמו היקף גולגולת, אורך צוואר, גובה.. תוך כדי תהליך החיול חתם גם על מסמך הרווחה והשיקום. מגיסיו לא האמינו שידע לחתום את שמו המלא בגרמנית .

יעקב היה מאוהב באנני שטיין. היא היתה נערה מקסימה כמעט בגילו, בחצאית כפלים ובשתי הצמות הצהובות הדקיקות המעטרות את ראשה ככתר. שביל הסרגל ביניהן שיגע אותו, הוא הכיר אותה דרך ארובת הבית שבו גרה עם הוריה. תמיד אמר להורים שארובתם יותר מלוכלכת מארובות השכנים ולכן זמן הניקוי מתעכב. גם היא קיבלה סוכריית ליקריץ מיום השוק. יומיים לפני שהתגייס הצליח יעקב לפתות את אנני . תשעה חודשים לאחר מכן נולדה ODA. חתימתו על מסמך הרווחה ושירותו בחזית הפולנית איפשרה לבני משפחתה לקבל עבורה מקלט מחוץ לעיר עד הלידה, ביגוד מסתיר ותמיכה נפשית."אנני יצאה ללימודים היא תהיה אחות כשתחזור"סיפרו בני המשפחה לכולם. האחיות ב"בית הטוב" ניסו לשכנע אותה לוותר על "תוצר הלידה". בלי לשאול אותה בכלל נתנו לה "ויטמינים" להפסקת החלב וכעבור ימים נאלצה לעזוב ולחזור לבית הוריה והיא אפילו לא יודעת מה נולד לה. התינוקת נמסרה לאחיות "הכנסייה המטיבה". אנני חזרה לבית הוריה ולשתיקתה, היא לא יצאה מביתה ומתה בנסיבות טרגיות לא ברורות ולא רשומות בת 17 בלבד. אחיות המסדר העניקו ל- ODA טיפול מסור לימדו אותה גרמנית עתיקה, מתמטיקה וציור. משפחתה לא הוזכרה לעולם והיא לא ידעה מי אביה או מי אמה וגם לא שאלה. היא ידעה שאף אחד מבין הזוגות הבאים לכנסייה לא בחר בה להיות לילדתו. בת 6 אולי פחות, הועברה לבית הילדים הסמוך שם פגשה ילדה אחת בגובה שלה היא חייכה אליה ראשונה.

תמונתו של יעקב במדים מעידה שהיה גבר נאה ומיוחד. ללא ספק ניתן היה להתאהב בו. הוא לחם בחזית הפולנית, עבר לנרווגיה ושהה שם לפחות עד 1944. את כל התפקידים שקיבל ביצע בהצטיינות יתרה. בתיקו האישי נכתב כי השתמש בזכויות הרווחה והשיקום פעמיים ואף פעם לא היה זה שדרש אותן. הוא התגאה בכך, שכן חיילים אחרים בקבוצה שלו עשו שימוש במסמך הרבה פעמים ולא חסו על כספה של מדינתם האהובה. עובדה זו עמדה לזכותו כי הותירה לו סכום פעוט לשיקום בפדראל החדש.
יעקב נשאר בחיים. מעולם לא אותר כחייל על ידי צבאות הברית ומעשיו לא נודעו, קיומו לא עניין את אף אחד. אנונימי ונחשב למת עשה דרכו באיטיות מחושבת לגרמניה. הוא התעכב בכפר הנרווגי הבודד ANDALSNES שם למד נגרות אצל נגר מקומי, התעכב בווסטרוס שבשוודיה שנתיים בחורות נוספות לא ידע מעולם. כל השנים הללו היה בודד ערירי – מסתורי ושומר סוד.
ב- 1974 כשכל העולם קצת שכח, הגיש בקשה לממשל הפדראלי הגרמני וזכה להתייחסות הכירו בו כנפגע מלחמה. וככשאלו אותו בביר גרטן (BEER GARTEN) איפה היית? היה לו תמיד סיפור כיסוי מפורט מגובה בתאריכים ובפרטים היסטוריים. הוא היה מצוייד ברשימה מעודכנת של שמות המקומות שהוצמדו לסיפור שלו ואף פעם לא שינה את הגירסה. מי שרצה לבדוק את אמיתות סיפורו התייאש, יעקב נמצא דובר אמת – יעקב ידע לשקר.
עברו ימים, השיער הלבין ונשר,הגוף התמיר כבר רופס, הנפש לא הצליחה להכיל את הבדידות והגרון דרש עוד בירה ועוד אחת ועוד הרבה. יעקב הנגר המקומי זה שעובד בשתיקה בבתים פרטיים, חש בביטנו, סבל דקירות בגבו, בדיוק במקום שבו הגוף נושא את כובד השתיקה של החיים. בעצת רופא מקומי הצטרף לקבוצת גמילה. כמעט בפעם הראשונה הבין שיש אנשים מסתוריים ובודדים כמוהו.