ללא כותרת

מרים חיבקה את התינוק, אימצה אותו אל חזה, חשה את שפתיו החמות לשות את פטמתה, ולחשה לו באוזן שהיא שונאת אותו… "אותך, ואת האבא החרא שלך". היא לחשה, ולטפה ביד רועדת מכעס את הפלומה הקטיפתית שעל ראשו… "דופק ובורח.- כמו כל הגברים. גם כן אבא. מדבר כאילו שהוא עשה לי חסד, כאילו שנעשה לי נס. עאלק נס.- נראה אותו קם בשלוש בלילה להניק עד שכל הציצי כואב, נראה אותו מתחלק בפרוסת הלחם הבודדה שלו עם יצור מכוער שלא מפסיק לבכות. לא,- הוא רק דופק ובורח.- זה מה שהאבא החרא שלך יודע לעשות. בן זונה… "אבא שלך חרא, וגם אתה תגדל להיות חרא בדיוק כמוהו" לחשה מרים באוזנו של הפעוט, ושקלה לנפץ את גולגולתו הקטנה על הרצפה. אך ליבה האנושי לא נתן לה לעשות זאת, והיא נותרה לסבול.
ואלוהים ישב לו שם למעלה, תפח לעצמו על השכם, וצחק.