חברים כמו פעם

השעון תיקתק לו לאיטו, ואני חשבתי עד כמה החיים שלי יכולים להיות נהדרים. צלצול נשמע בדלת ואני ניגשתי מהר לפתוח אותה.
רן עמד שם. הוא לבש חולצה קצרה בצבע כחול דהוי ומכנסיים משופשפים בצבע חול.
"אז הולכים?" שאל והסתכל עלי. לבשתי שמלה עד הברך בצבע ורוד פוקסיה. השרוולים של השמלה היו מעט שקופים אבל גם באותו צבע.
"יוצאים." אמרתי והתחלנו ללכת לכיוון מרכז הקניות. אני לא אוהבת בדרך כלל ללכת לקניון. יש בו יותר מידי אנשים לטעמי. זה נשמע ממש מוזר כשבת אומרת את זה, הרי ידוע שבנות אוהבות ללכת לקניון, אבל אני לא.
"אז לאיזה חנות את רוצה ללכת קודם?" שאל וסימן בידו על החנויות. בגדים, בגדים, נעליים, צעצועים, בגדים, בגדים, מוצרי טיפוח, מוצרי אלקטרוניקה…
הינה זה. שם, בקצה העיקול של הקניון נמצאת החנות האהובה עליי. מבטי כנראה נח עליה יותר מידי כי שמעתי את רן אומר לאחר כמה רגעים, "לא השתנית, אה ספיר." צחקנו קצת והלכנו לחנות. שמתי לב בדרך שבנות מסתכלות עליו ושאלתי, "רן, איך זה שעדיין אין לי חברה?" כן. קראתם נכון. שאלתי אותו איך אין לו חברה. כנראה ששכחתי להגיד לכם, רן הוא אח שלי. הוא כבר בן 19 ועכשיו הוא בבית בחופשה מהצבא.
"נו, את יודעת איך זה. קשה לנהל מערכת יחסים כשאתה בצבא והפקידים כמעט ולא נותנים לך אישור להשתחרר הביתה." אמר והסתכל עליי. "ולמה לך אין עדיין חבר? " הוסיף בהתגרות.
"נו, אתה יודע איך זה," חיכיתי אותו. "קשה למצוא מישהו שאין לו בעיה עם.. אתה יודע." אמרתי בעגמומיות. כן, זה כזה מציק. אני זוכרת את היום ההוא שצחקנו על זה שכל דתייה שרוצה למצוא חבר צריכה לחפש אותו בעיר אחרת, כי פה הרוב "חילונים"- לא שומרי שבת, צניעות, כשרות …
"כן אה. טוב הגענו. את יכולה לבחור מה שאת רוצה. אני משלם." אמר.
"באמת? תודה. אתה האח הכי טוב בעולם." הסתובבתי בין כל הספרים ובחרתי כמה.
"ההוביט, מאלדאר, תיכון לילה.. הממ… טוב אולי .." התחילה המוכרת לחפור. אוף. אני שונאת את זאת. היא תמיד מנסה לשכנע אותנו לקנות את המבצעי קופה והכל… רן שילם ויצאנו משם.
"היא תמיד כזאת חופרת?" אמר וצחק את הצחוק הכובש שלו.
"אז מחר אתה חוזר? " אמרתי מעט בעצב. הוא שנא את הפאפי פייס שלי. זה היה הפרצוף היחיד שתמיד גרם לו לרצות לחבק אותי. אבל כשהוא מחבק אותי הוא מוחץ אותי ואז אני לא מצליחה לנשום. "כן…אבל אני אנסה לחזור בחג הבא."

חזרנו הביתה. סידרתי את הספרים בשידה שלי. מסתבר שאחרי הכל רן אצליח לגרום לי לקנות גם כמה בגדים. היה לי כיף לבלות איתו את היום הזה, ככה לבד, בלי עוד מישהו. תליתי את הבגדים על הקולב. נקישה נשמעה ואחריה השאלה, "ספיר, אפשר להיכנס?"
"כן," קראתי. ציפיתי שרן יכנס, אך במקומו ראיתי דווקא את הבן של השכנים. החלון של החדר שלו נמצא מול החלון שלי, כך שאנחנו מדברים לפעמים דרך החלונות.
"אה, היי אור. הכל בסדר?" שאלתי וסימנתי לו שישב בכיסא שהיה ליד שידה.
"כן. סתם רציתי לבוא לראות אותך." אמר והסתכל בעיני. הרגשתי קצת לא בנוח. אני לא אוהבת לישר מבט לעיניים של אנשים. זה … פשוט מרגיש לי מוזר.
"שמעתי שהיה לך יומולדת. מזל טוב." אמר.
"כן.. תודה." אמרתי בשקט. הוא הושיט לי חבילה עטופה בסרט מתנה. "בשבילך." אמר ויצא בריצה מהחדר. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת.
ראיתי פתק קטן מוצמד לסרט. פתחתי אותו והתחלתי לקרוא :
"הממ… אח שלך אמר לי שאת אוהבת את זה, מקווה שאת כן, אור השכן ממול. ומזל טוב"
יצאתי מהירות לחדרי והספקתי לראות את החיוך המהיר של אחי לפני שנעלם מאחורי דלת חדרו. לקחתי מתוך קופסא קטנה שהייתה ליד מיטתי את הגומי הנדבק לחלון. כן נו, אני תמיד שוכחת איך קוראים לזה, ואור תמיד צוחק עליי בגלל זה. זרקתי את הלטאה הירוקה לעבר חלונו וחיכיתי. ידעתי שהוא בחדר שלו. הוא תמיד שם כשהוא לחוץ או עצוב. קירבתי את ידיי לפי, נשמתי עמוק, וקראתי את הקריאה הכי חזקה שלי.
"אור !!!" הוילון שהסתיר את החלון זז במהירות ומאחוריו נגלה לי אור. היה אפשר לראות בבירור, גם מהמרחק הזה, שפניו היו סמוקות מעט.
"אני מאוד אוהבת את השמלה." צעקתי לו מהחלון כדי שישמע טוב.
"כן?.. אה.. אני שמח לשמוע.." אמר כמעט בשקט אך שמעתי אותו.
"אני יכולה לבוא אלייך?" שאלתי. הוא נרתע מעט מהשאלה ואני מיהרתי להעלם מהחלון. עשיתי את דרכי הקצרה לעבר ביתו. דפקתי בדלת ואימו החיננית פתחה לי. היא לבשה סינר מתחת לשמלתה הפרחונית, שתמיד היא לובשת כשהיא מבשלת.
"היי ספיר חמודה, את צריכה את אור?" שאלה אותי והזמינה אותי להיכנס.
"כן. אני יכולה לעלות לחדרו?" שאלתי והיא הנהנה. עליתי במדרגות מהר אך נראה שהוא שמע שנכנסתי לביתו, כי בדיוק באותו רגע, נשמעה נקישת סגירת המנעול. דפקתי בדלת חדרו וקראתי, "אור, אתה יכול לפתוח את הדלת? זאת אני, ספיר."
"אני יודע שזאת את, בגלל זה אני נעלתי. מ-מה את צ-צריכה?" אמר בגמגום. אודם קל כיסה את לחיי. אני אוהבת אותו כשהוא מגמגם. זה עושה לו קול חמוד כזה.
"אני צריכה להגיד לך משהו." אמרתי וניסיתי להשוות לקולי נימה דחופה. קול גרירת רגליים נשמע ונקישת המנעול הנפתח. פרצתי פנימה במהירות, שמא הוא יחליט לסגור את הדלת. התיישבתי על מיטתו והסתכלתי על חדרו ה-יחסית-מסודר-יחסית-לא. קיר אחד היה צבוע בכחול מרגיע עם ציור של גלים, אחד שנותן תחושה כזאת של לשחות. שידה ענקית תפסה את כל הקיר בצד השני. המדפים עליה היו עמוסים בספרים, מחברות, מעמדי עטים/עפרונות ועוד סתם שטויות. המיטה הגדולה שלו הייתה אפורה ועליה היו סדינים לבנים. כמובן שגם הכריות היו כך.
"אז דבר לא השתנה מהפעם האחרונה שהייתי כאן." אמרתי כבדרך אגב והנחתי את ראשי על הכרית.
"אז מה רצית לספר לי?" אמר אור בקול לחוץ. ידיו כנראה התחילו להזיע, כמו כל פעם שקורה כשאני רואה אותו או מבקרת אותו.
"סתם, רציתי לגרום לך לפתוח את הדלת." אמרתי. מבט של אכזבה עלה על פניו.
"למה קנית לי את השמלה?" שאלתי אותו, מפוררת את השתיקה בנינו.
"במקרה ראיתי את אח שלך כשהוא חזר והוא אמר לי שיש לך יומולדת, אז שאלתי אותו עם יש לך העדפה למתנה כלשהיא והוא אמר לי על השמלה… למה?" בקולו המגמגם והחמוד.
"כי אני מאוד אוהבת אותה, אמרתי לך. ו… לא משנה."
"לא, מה לא משנה? תגידי לי." אמר והתקרב אליי. קרבה בנינו תמיד הייתה דבר ששנינו ידענו לשמור עליו. הוא היה השכן הדתי בכל הרחוב שאני הכרתי -זה למה הרשו לי בכלל להיות בקרבתו ככה, בבית שלו- ועדיין, אני לא יודעת מה הם הרגשות שלי כשאני לידו. יכול להיות שאני מאוהבת ופשוט לא יודעת מזה?
"אור, בוא שנייה," אמרתי. אולי אם אני אתקרב, אז אני אוכל לדעת מה זה. הוא התקרב אליי וראיתי את ההיסוס בעיניו.
"אני לא אנשך אותך," צחקתי. "אני יכולה לגעת בשערך?" עוד דבר מעצבן. אני צריכה לשאול לרשותו כדי לגעת בו, למרות שגם זה בקושי מותר. הוא הנהן לחיוב ואני העברתי את ידי בשערו, שהיה רך להפליא. לא רציתי לשחרר את ידי, המשכתי לשחק בשערו עד שהיה פרוע לגמרי. זה נתן לו מראה של ילד רגיל ולא של חנון שלומד כל היום בספרייה. הוא הרים את ידו ונגע בשערי. הוא לא צריך לבקש רשות ממני, הוא יודע שאני אוהבת שהוא משחק לי בשיער. זה הסוד שלנו, האיסור הזה.
"ספ- " התחיל לומר אבל הרמתי את ידי וקטעתי אותו. אני חושבת שרן דיבר איתו עוד לפני זה, ובגלל זה הוא שאל אותי איך אין לי עדיין חבר.
"אני חושבת… אני חושבת שאני מרגישה משהו כלפייך." אמרתי לבסוף. פניו הפכו לסלק חמוץ והוא הסתובב וכיסה את פיו בידו.
"את יודעת בכלל מה זה… להגיד משהו כזה לבן?!" אמר בשקט. ניסיתי להתמקד בדבריו אך הדבר היחיד שהיה בראשי היה פניו. עיניו. כל כך אהבתי אותן, כשהם הסתכלו אליי.
"אני אמרת את מה שאני-"
"אני גם מרגיש משהוא כלפייך, אוקי. אני… אני כל הזמן חושב עלייך, אבל בתור דתייה, יש לך את הדרכים שלך לדבר ולגלות דברים…" הוא הסתובב לעברי ועיניו היו כל כך פגיעות עד שלא עצרתי מעצמי וחיבקתי אותו. כן, זה נשמע רדוד, אבל למי שלא היה אי פעם בסיטואציה של לחבק בנים זה היה כמו לקפוץ בנג'י, ממש ככה. יכולתי להרגיש את ליבו הולם כל כך מהר שעוד שנייה והוא בורח משם. הרגשתי את נשימתו על עורפי והבטנו אחד לשנייה בעיניים. הוא התקרב אליי ו-
הדלת נפתחה ופרצופה של אמו הופיע בכניסה. היא שמה לב לעמדתנו וסגרה בזריזות את הדלת, לא לפני שקרצה לאור וגרמה לו להסמיק עוד יותר.
צחקנו שנינו. זה היה כיף. אני חושבת שזה מזל שאמא שלו פתחה את הדלת באותו רגע, כי אני לא חושבת שאני מוכנה לזה כרגע.
"אז אנחנו חברים כמו פעם? " אמר והסתכל עליי. חייכתי את חיוכי המתוק ואמרתי,
"קצת יותר מחברים כמו פעם."