העצמה אישית – פרק ג'

סיפור בהמשכים מאת אסנת צדוק – פרק ג':

פרק ג'

קול שיקשוק כלים העיד כי דליה עסוקה במטבח.
סימו יצא בצעדים שקטים אל עבר הדלת האחורית.
קול התנעת מכוניתו כמו העיר את דליה מעיסוקה. מביטה דרך החלון הבינה כי תצטרך לדחות את שיחתם כשיפגשו שנית, ומתי זה יהיה, אין לה מושג.

סימו נהג את ריכבו אל עבר מפעל מזון התינוקות שבבעלותו. כבר ברכב הרים טלפון לשמעון בנישטי, שהיה גם סגנו וגם חברו הטוב ביותר.
"מה עם המשלוחים?" שאל בענייניות
"הלילה, אנו מצפים ל 500 קופסאות" היתה התשובה
"תתקשר לניסו והרקולס אני רוצה אותם בהעברה" ניתנה ההוראה
"אין בעיות בוס" ענה שמעון וניתק.

הוא הביט בדרך השרועה לפניו. אין פקקים. השעה היתה 21:30 הוא נשען לאחור ולחץ על כפתור הרדיו… קריין החדשות הודיע על תאונות, מהומות ושריפות בדרום הארץ עקב החום השורר… סימו כיבה את הרדיו…. הוא נע על כיסאו, החדשות האלו, מי צריך אותם. הידיעות רק הגבירו את תחושת חוסר הנוחות בביטנו.

הוא חייג שוב, הפעם את מספרה של מיכל המדריכה להעצמה אישית. אולי היא עוד שם.

"זה הזמן לצמוח שלום" ענה קולה הצפצפני המוכר של מיכל מעבר לקו.
'היא לועסת מסטיק ?' חשב
"מיכל זה סימו. את בטח זוכרת אותי. לקחתי אצלך את הקורס האחרון… 'התמודדות במצבי לחץ'…. כמדומני"
אמר מאמץ את מצחו, מנסה להיזכר.
"הו, כן, אדון סימו… כמובן שאני זוכרת…. הגבר עם החליפה הסגולה" חייכה מיכל מאחורי הקו. קול בלון מתפוצץ נשמע ברקע.
"יפה יפה… שמת לב שאני מקפיד על הופעה" חייך סימו בשביעות רצון
"בוודאי, הרשמת את כל הנשים בחדר, כולם דיברו עליך אחרי שיצאת מכאן" ענתה מיכל וגילגלה את עיניה
"במה אוכל לעזור לך אדון סימו?"
"אה… כן…אני חושב שאני מוכן לקחת את הקורס הבא שדיברנו עליו. לומר לך את האמת הקורס הקודם לא כל כך עזר לי. הצד השני סירב לשתף פעולה."
"באמת ? בדרך כלל זה עובד. טוב, ובכן, יש לנו הרבה קורסים כגון: שחיקה – מניעה וטיפול, ניהול משא ומתן , פיתרון קונפ…"
"זה, את זה אני רוצה, ניהול משא ומתן" קטע אותה סימו בהתלהבות.
"בחרת היטב" ענתה מיכל והמשיכה "ד"ר שיפרה חנק תנהל את הקורס. היא הגיעה אלינו מטעם אגודת 'הדרך למעלה' "
"יופי יופי" ענה סימו "בבקשה שלחי לי טקסט לגבי תאריך ושעה" אמר וניתק.
'חוצפה' מילמלה לעצמה מיכל והניחה את השפורפרת 'אדם גס רוח וחסר תרבות'

סימו לחץ שוב על כפתור הרדיו והפעם דאג להכניס דיסק שירי הגבעתרון שהיה מונח לצידו.
צלצול טלפון שוב קטע את פעולתו.
"כן" ענה
קולו המודאג של שמעון נשמע על הקו
"איפה אתה, יש פה שני פקחי משטרה, הם שואלים עליך"
"אני כבר בחניה, תכניס אותם למשרד שלי ותציע להם קפה. שתי דקות ואני שם" אמר וניתק.
רק משטרה הוא צריך עכשיו. הוא צריך להיפטר מהם כמה שיותר מהר.
סימו החנה את הרכב בתנועה חדה. שחרר את חגורת הבטיחות, הוציא ממחטה לבנה מכיס מכנסיו הכתומים, ניגב את מצחו המיוזע, ישר את עניבתו וסרק את שערות ראשו הדלילים לאחור. הוא הביט שוב במראת המכונית.
הוא נראה מודאג. נשען לאחור, מילמל איזו מנטרה וספר חמש נשימות עמוקות לפני שיצא ממכוניתו.

המפעל היה עדיין הומה בעובדים ואנשי מלגזה.

בטי המזכירה באה לקראתו נרגשת. תמיד הזכירה לו הליכתה הליכת ברווז.

"יש לך אורחים" הודיעה לו, מחכה לראות הבעה מסויימת על פניו.

מבטו של סימו לא הסגיר מאומה. הוא חלף על פניה מתעלם מנכחותה לחלוטין.

שני פקחי המשטרה קמו כשנכנס לחדר.

הם הביטו בו והביטו זה בפני זה לחלופין.

בעיניהם היה סימו דמות ליצן. קטן, גוץ, ראוותני בהופעתו, שעון זהב על ידו השמאלית, טבעת זהב גדולה על אצבעו הימנית, חליפתו מצועצעת וכל כולו אומר "אני פה".

"אני פה" פתח סימו "במה אוכל לעזור לכם פקחי משטרה יקרים?"