העצמה אישית – פרק ב'

סיפור בהמשכים מאת אסנת צדוק:

פרק ב'

סימו החנה את מכוניתו בכניסת ביתו.
כשיצא מריכבו הסתכל בגאווה סביבו, כל זה היה שלו. הבית הפרטי, הבריכה, שתי מכוניות הספורט החדשות שחנו בחנייה הפרטית, מגרש הכדורסל שרק בשנה האחרונה בנה. הוא בהחלט חי חיי ראווה. חיים שהוריו לא זכו להם. כמובן שהבית וכל תכולתו לא באו מכסף נקי, אבל כל זה כעת מאחוריו. כעת הוא אדם אחר והוא חייב כל זאת לאישתו האהובה. היא שינתה אותו כשכמעט איבד אותה. הוא החליט להשתנות ביום בו גילתה דליה את אחד מעסקי ההימורים הלא חוקיים שלו. לא עזרו לו כל ההסברים שנתן, הצעקות שצעק, הקללות שקילל, התחנונים שהתחנן, עוד באותו יום היא ארזה תיק קטן ועזבה אותו ואת הבית בשקט האופייני לה . הוא היה המום. הוא התמוטט על הריצפה, לא לפני שריסק כל מה שהיה בסביבתו, לבסוף לא האמין, אבל כן הוא בכה כמו ילד קטן . אוי ואבוי אם שותפיו לעסקים היו רואים אותו במצבו זה. באותו רגע הבין כי כל העושר מסביבו לא היה חשוב לו בלעדי דליה. הוא ידע כי כדי להחזירה אליו הוא חייב לשנות ולהשתנות.

סימו ניער את ראשו ממחשבותיו ודילג בשימחה את שלושת מדרגות השיש לביתו.
נשימה אחת עמוקה הבהירה לו כי הערב הוא הולך להתענג על ארוחה מעוררת במיוחד.
דליה היתה במטבח, שוקדת מעל תבשיל בשר מבעבע. גופה הדשן היה מכוסה בשימלה צמודה הקטנה עליה בשתי מידות לפחות אך הוא אהב אותה איך שהיא. הוא נצמד אליה מאחור ונישק אותה בצווארה.

דליה הסתובבה אליו ונישקה אותו בשפתיו. היא הובילה אותו לשולחן הערוך וישבה על ברכיו.
סימו החסיר נשימה. כן בהחלט, היא עלתה במישקל מאז שהחזיר אותה הביתה.
היא הסירה בבעיטה את נעלי העקב האדומות שנעלה ונישקה אותו על פיו. מורחת את האודם האדום על לחייו ושפתיו. הו, כמה הוא אוהב אותה.
"איך עבר היום שלך?" שאלה בלחישה לתוך אוזנו.
סימו ניסה למשוך בעדינות את עניבתו הארוכה הלכודה מתחת לישבנה המלא של אישתו לפני שהלולאה הכורכת את צווארו תיסגר כמלחציים על גרגורתו. עברו כמה שניות עד שפרצה נשימת רווחה מפיו.
"עבר עלי יום פורה במיוחד" ענה לה בחיוך סמוק.
"נהדר" אמרה "מקווה שלא אכלת כלום " הוסיפה בהטעמה נסתרת.
בקלילות שלא אופיינית למימדי גופה המלא ניתרה דליה ופנתה לבחוש ולארגן את מנות הארוחה על השולחן. סימו פנה למזוג יין אדום בתוך שני הגביעים שכבר עמדו על השולחן. דליה הדליקה את פמוטי הנרות והתיישבה מולו. הם הרימו בידיהם את שתי הכוסות ,השיקו לחיים, שלחו מבטי אהבה זו לזה ולגמו.

שקט שרר במהלך הארוחה כולה.
סימו אכל ברעבתנות ולא חיכה לדליה שתסיים את צלחתה כשכבר ביקש קינוח.
"אין פלא שאתה סובל מכאבי בטן, תראה באיזו מהירות אתה אוכל" העירה לו.
"זה הסטרס דליה, זה הסטרס" ביטל סימו את דבריה
"איזה סטרס?? הרי אמרת לי שהשגת עבודה חדשה. אתה עכשיו מנהל חברה למזון תינוקות, אתה מקפיד ללכת לשיעורי יוגה וכבר לא רואה חדשות" אמרה בקביעה.
"אה…כן" מיהר סימו להסכים… מוריד את מבטו למפית הלבנה המונחת על ברכיו וממהר לנגב את שפתיו.
"מתי היתה הפגישה האחרונה שלך עם מיכל ?" שאלה בעיקשות מנסה לתפוס את מבטו.
"שבוע שעבר" ענה סימו. הוא הביט לצדדים נואשות. ביטנו החלה להשמיע קולות לחץ והוא החל להתפתל על כיסאו. ידו נגעה במקרה בכיס מכנסיו. הוא חייב להסיט את כיוון השיחה ועכשיו.
במהירות שלף את המתנה מכיסו ושם אותה במרכז השולחן, כמעט זרק…. ביטנו החלה לכאוב.
דליה העבירה את מבטה מפניו היגעות והביטה בקופסא המוזהבת בדיוק כפי שידע שיקרה.
"בשבילי ?" שאלה בציפצוף מתנגן
סימו גילגל את עיניו והחניק גרפס שכמעט נפלט מפיו.
"אז בשביל מי ? אני לא עונד טבע…." טוב, הוא כבר קילקל את ההפתעה.
דליה שלפה את ציפורניה האדומות כשחיוך מלא עונג מרחיב את פניה עוד יותר.
אצבע אדומה אחר קודמתה טיילו להנאתן על המפה הלבנה עד שהגיעו אל הקופסא המזוהבת.
סימו עוד לא הספיק לעפעף וכבר הטבעת היתה על אצבעה. היא ניסתה לדחוף אותה עמוק יותר ויותר אך
הטבעת לא ירדה עד מפרק אצבעה האחרון.
סימו שהבין מה עומד להגיע, מיהר לקום ולפנות את הכלים מהשולחן.
"זה קטן" לחשה אל עצמה.
"זה לא במידה שלי" גבר קולה.
"לא ידעת שאני מידה 9?" כעסה
סימו התכווץ במקומו. ביטנו בערה. קצב ליבו עלה. עוד רגע ותבקש שיחזור אל רחמים התכשיטן כדי שיחליף עבורה את הטבעת.
קול גירגור רועם עלה מביטנו מבשר לו כי הבטן הגיעה לסף רתיחה וכי כדאי לו שישחרר את סיר הלחץ לפני שיהיה מאוחר מדי.
"לאן אתה רץ?" זעקה אחריו….. קול טריקת דלת השירותים ענה לשאלתה.

בחדר השירותים המפואר ישב סימו, הליט את ראשו בשתי ידיו ונאנח.
מה יעשה ? איך לא חשב על מידת הטבעת. הוא פשוט 'לקח' בלי שום מחשבה. איך יצא מזה כעת ? הוא כעס על עצמו וככל שכעסו גבר כך גברו הקולות הבוקעים מביטנו. או אז נזכר בדבריה של מיכל המדריכה "על כל דקה של כעס אתה מפסיד שישים שניות של שימחה". הוא מיהר לנגב את ישבנו, לשטוף את ידיו ולצאת.