היפרוזמרינה
הקול יוצא מהתמונות, הצחוק מהדהד בקירות
לעיתים את שומעת אותו מדבר בחלומות
תתעוררי ונגבי את עינייך הנוצצות
תקומי ותחצי את הרצפה הקרה בחדרך הגדול והריק
ותצפי בירח דרך זכוכית מלוכלכת, או בשתי כוכבים שתצליחי לראות
ותחזרי לבהות בתמונה ותחשבי שאת חייבת להוריד אותה כבר, לעזאזל
כל תקתוק שעון מכה בך כמו פטיש
שתוקע מסמר בעוד יום ומתיש שמקרב לסוויט רליף
השקט, כמו כל הרגעים, גם הוא חולף
מבלה את הערבים עם החברות של אמך
סנטרים רופפים וריח סיגריות מתחת לציפורניהן המטופחות
אם תראי עוד זוג פה זעוף תצרחי?
איפה את, ואיפה היית?
את תקועה ברוח לא נושבת
צופה ברכבות באות והולכות, ומתעלמת
מהלכת בין גשרים, בין אנשים שרוצים רק לקחת
אבל את לא מוכנה לקבל, רק את מזג האוויר
את הסערות, את הגשם השוטף
סוף מתוק, סוף מתוק, תצחקי עד שיקרע לו עור התוף
ותתנהגי כמו ליידי, לא כמו ליידי בוי
ותסגרי את הרגליים, ותעשי גבות
ותסגרי את הכול, גם את המחשבות
תגובות (3)
הדימויים הם אלו שעושים את הסיפור, הסוף העצמתי היה מדהים והיה אפשר לשמוע אותך צועקת מתוך הסיפור, תקני אותו אם אני טועה אבל ראיתי כאן את הדעות שלך לגבי החברה, את ביטאת אותן בצורה מקסימה ושנונה.
אני בן/נון בינרי* אבל ניסיתי להיכנס לנקודת המבט הנשית יותר,שמח שהצלחתי .וכן אני חושב שיש כן ביקורת חברתית/השקפת עולם מסוימת שנכנסת בכל השירים/הסיפורים שלי בלי שאני שם לב. תודה רבה :-}
מהמם