הבריחה המרהיבה משום מקום אל שום דבר

כאשר הגיעה לתחנת האוטובוס רפרף מבטה על גבי מפת הנתיבים, היא חיפשה בחשש מסוים את מספר האוטובוס משום מקום לשום דבר. אצבעותיה רפרפו על גבי מפת האוטובוס, מציירות נתיבים על גבי נתיבים קיימים עד שידעה את מספר האוטובוס הרצוי.
היא התיישבה בקלילות על המושב השני משמאל בתחנת האוטובוס. התחנה הייתה ממוקמת מול כביש ראשי שהיה ריק בשעות אלו של השבוע, ולכן כמות מסוימת של שקט רפרפה באוויר. מלבדה הייתה בתחנת האוטובוס רק עוד נערה אחת, חסרת בית מלוכלכת, מקבצת נדבות, שנראתה בערך בת שש עשרה בגופה ובת שמונים ושש בנפשה. היא עברה כיסא אחד שמאלה, מתרחקת מהקבצנית הצעירה. לא מפני שפחדה או נגעלה מהקבצנית המלוכלכת, אלא מפני שהנערה הקבצנית הזכירה לה את עצמה והעלתה בה תחושות אשמה וכאב חזקות. הקבצנית לא הייתה כפילה בגופה אליה, אך עיניה החומות של הקבצנית הביטו בחלל הריק כפי שהיא הביטה. עיניה של הקבצנית בהו בעולם במבט ריק, כמו שלעולם כבר אין שום דבר להציע לה. ולה, כבר אין כוח לקבל.
כעבור כחמש דקות של ישיבה ללא מעשה נעצר האוטובוס המדובר בצרחת כאב של מנוע הנחנק מלחיצה פתאומית על דוושת הבלם. אז נפתחה דלת האוטובוס וזרזיף חלוש של גשם החל לצנוח מן השמיים. הנערה הקבצנית הרימה את חתיכת הקרטון אשר עלייה ישבה והניחה מעל ראשה כדי לשמרו מן הגשם.
או אז קמה היא ממקומה בתחנת האוטובוס בשלווה שאין שני לה, והלכה בצעדים קטנים אל האוטובוס. היא עלתה חרש את שלושת מדרגות הכניסה לאוטובוס, היא חיטטה בכיסה מספיק זמן כדי שנהג האוטובוס יביט בה במבט ממהר, אך בין כה וכה מצאה לבסוף את הכרטיס המדובר והניחה בידו של הנהג העצבני. על קדמת חולצתו של הנהג נכתב כי \"הרצל תמיד שמח לעזור!\". ממבט ראשוני נראה הרצל כבן שישים לפחות, אך לאחר חקירה יסודית העריכה את גילו כארבעים וחמש. גם לו היה את המבט הריק מתוכן שראתה אצל הקבצנית. היא מיהרה להתחמק ממבטו ולמצוא מושב ריק, דבר שהתברר כמשימה לא קשה במיוחד.
היא התמקמה באמצע האוטובוס במרחק, פחות או יתר שווה, מקבוצת התיירים היהודים מ\'ארץ השמש העולה\' שברברו בשפה לא מובנת בקדמת האוטובוס, ומזוג האוהבים הצעיר שהתגפף בשקט במושב האחורי.
ברגע שהתיישבה לחץ הנהג על הדוושה והאוטובוס הזקן החל לזחול לדרכו. היא נתנה מבט נוסף במפת התחנות של האוטובוס, והגיעה למסקנה שתוכל לנמנם במשך כחצי שעה עד שיתקרבו לתחנת היעד. היא הניחה את ראשה על חלון האוטובוס אך התברר שתנוחה זאת רק גורמת לראשה לקפוץ ולפגוע בכאב בשמשה בכל מהמורה בכביש, אשר היו בו מהמורת רבות יותר משאפשר לספור. כעבור כשתי דקות מצאה תנוחה מספקת בקושי, ונרדמה בתוך שניות מעטות.
בפעם הבאה שפקחה את עיניה, חבורת התיירים כבר לא נכחה באוטובוס, אך במקומה ישבה אישה זקנה עם חיוך כבוי, שהחזיקה שקית פלסטיק שקופה מלאה בירקות חצי רקובים. עייני האישה היו מלאות חמלה, אף על פי שגופה רמז על כאב רב ותשישות קשה מנשוא.
היא הביטה מחוץ לשמשה המאובקת, והסיקה שעצרו כבר בתחנה אחת, ולכן נשארו לה רק עוד שלוש תחנות לחכות. היא כבר לא הרגישה עייפה אך עדיין נאחזה בה תחושת ישנוניות קלילה. נופי העולם שמחוץ לאוטובוס לא היו מעניינים כלל וכלל, ולמרות שעיניה הביטו אל החיצון, היא לא ראתה כלל היכן הם נוסעים, חוף ים? מדבר? הר געש פעיל? היא לא הצליחה להבחין, אך לא היה לה אכפת.
בתחנה הבאה אף אחד לא עלה ואף אחד לא ירד, הרצל מיהר לחזור לכביש לאחר שהבחין בזאת והיא התחילה לשמוע רעשים מוזרים.
מסתבר שבמושב האחורי הזוג המאוהב התחיל להתפרע עם התגפפויותיו. הרצל נשף חרישית בזעם קבור, ואילו האישה הזקנה גלגלה עיניה . לעומת זאת היא לא הנידה עפעף, כאילו דבר לא מפריע לה, מה שהיה וודאי נכון.
לאחר כחמש דקות עלו צעקות רמות מן המושב האחורי, מבלי להסתובב לאחור הבינה היא כי זוג האוהבים כבר לא אוהב כל כך. בתגובה לזאת היא הניחה את ראשה על השמשה ונשמה בכבדות.
בתחנה השלישית מאז עלתה לאוטובוס, ירדו, לשמחתו של הרצל, זוג האוהבים והאישה הזקנה מן האוטובוס, הנהג לא הסתיר את אורו מן העובדה שיום העבודה קרב לסיומו. היא הייתה מודעת באופן חלקי לעובדה שהיא הדבר היחיד העומד בין הרצל לבין חופש חלקי מן המעמסה הכבדה של נהג אוטובוס במשרה מלאה. אך לא היה לה אכפת כלל וכלל.
עד לתחנה הבאה היא בילתה את הנסיעה במעברים בין ערות לשינה, לא מודעת כלל לסביבתה ולזולתה.
או אז נעצר האוטובוס בתחנה המדוברת, והרצל סימן לה בעיניו לרדת במהירות וכך עשתה.
רגל אחר רגל ירדה מין המושב והחלה ללכת אל הדלת שמלפנים. הרצל הנהן לעברה במעין מבט עצל האומר דברים שלא ענינו אותה כלל, הדלת נפתחה ברעש חרישי והיא יצאה החוצה.
זהו. משום מקום אל שום דבר.
והיא הלכה לדרכה.