בלי המסכה שלי, אני נראה כמו חרא.

-"למה עם כל החברים שלך והמשפחה שלך ועם כל האנשים מסביב אתה תמיד נחמד וטוב וחייכני ועוזר ואופטימי, ורק איתי אתה חרא כועס וזועף? למה?"…
-"כי רק איתך אני אמיתי,
רק איתך אני אני,
רק איתך אני יכול להוריד את המסכה ולהפסיק להסתתר,
לפשוט את המדים ופשוט להשתחרר.
רק איתך אני יכול להיות אני:
עם כל הפגמים, והנכויות, והרפיסויות, והקווצות החדים, שהם שלי,-
שהם אני.
רק איתך אני יכול להיות אמיתי."
ככה הוא אמר,
ולחש
ונישק
וינק
וליקק
וצווט
ונשך
ודפק
ואכל
ושתה
וזיהם את כולה
ואז היא קמה ואמרה:
"מספיק! מספיק ודי! אם זה אתה, אז אני לא רוצה להיות לידך
לא ביום-יום, ולא במיטה.
היא בכתה
וארזה
ויצאה
והלכה
וברחה
נמלטה-
נעלמה.
והוא נשאר לבד
ולא היה לו יותר עם מי להיות ערום מלבד עם עצמו.

אז הוא התחיל להכאיב
והתחיל לכאוב לו
והוא המשיך.
הוא שבר ונשבר,
הרס ונהרס,
מוטת והתמוטט,
עד שלא נשאר כלום.
ויום אחד היא חזרה, ומצאה ערימה קטנה של אבק.
היא נשפה בהקלה, והאבק התעופף ונמוג.
ולא היה יותר מי שיכאיב, ולא נשאר יותר מי שיכאב לו.