ארוך, בהמשכים, הסיום!

היא התיישבה שם, על הדשא הרך, היה נראה נעים לשבת. למרות שהיא הייתה עם הגב דמיינתי שהיא עוצמת את העיניים, זמן אחרי שהשקיפה על האזור. במשב רוח קל על שיערה היא הייתה נראית יפה ושיערה היה פיראי כמו של אל.

חזרתי על צעדי אל עבר קאדז׳ו בשני דילוגים מהירים, ביקשתי סליחה והמשכנו ללכת. הוא היה נראה מודאג אבל שניה לאחר מכן כבר נסחפנו בסיפורים על כדורי סל ומאמן ולא היה נראה בפניו אף לא טיפת צל.

כן, זה ברור שקאי חתיך. אבל לא נראה שהוא שם על אף אחת אחרת. ליטרלי – בנות זה כמו בנים אצלו. אם אחשוב על זה בצורה אובייקטיבית יותר היא אולי תמיד הייתה נראית כמו חברו הטוב ביותר ולא יותר.
הוא לעומתה נראה הרבה יותר מוקף ומסודר, זה יהיה מטריד לצפות בו צועד לבד לאחורי הבית ספר – הרבה יותר ממנה גם. כעת יש לו כמה חברים טובים, מתמקד בספורט ועושה רושם של נער נורמלי. מלבד כשהוא מדבר כמובן, אז לכולם יש חשק מפתיע לעשות בדיוק מה שהוא אומר, רק צריך להעיף מבט אחד כדי להסתנוור מהניחושות בעיניו ומחוש הצדק המחודד שנדמה לכולם שיש בו.
חן, נדמה שזה דבר אחד שיש לו אותו יותר מדי בשפע. חן שאי אפשר להימלט מפניו – גבר או אישה.
אם הוא לא מתעניין בבנות, אז נראה שהיא – כמעט לא מתעניינת באנשים כלל. מלבד הכנות החמימה שהיא רוכשת כלפי חלק, היא לא האדם לשיחה. אבל תמיד נדמה שהיא כן האדם תמיד לפנות אליו.
המקרה הראשון בו הנחתי את העיניים עליה היה כשאיימו, שעה שכינסו את כולנו במגרש, שיבטלו את כל המשחקים של העונה – כי היינו שכבה קונדסית. זו הייתה מורה שכולם חשבו למטורללת כי לקחה כל דבר אישי, ואף אחד לא ידע איך לפנות אליה, אפילו כדי לבקש סליחה. היד של מריה הונפה באוויר ואני זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי אותה; היא קמה. חזות מרשימה לחלוטין, היא הלכה ונעמדה ליד המורה המבולבלת ושאלה בקול רם ללא גינונים – מי מצטער, ולא יעשה קונדס אם זה אומר לאבד את הליגה. לא היה נראה לי שהיא מצטערת בעצמה. אבל כולם הרימו את היד וזה היה הסוף של זה.
אחר כך היה את העניין על התורות על המגרש שהיא ארגנה יפה מאוד. ואת תעלומת הגנבים והגביעים, שהסתבר בסוף שהתחבאו במרתף כי בכנס התורנות השרת הזיז אותם. ומאז כל פעם שיש למישהו בעיה באים אליה.
אבל היא אף פעם לא אישית במיוחד. לא כמו קאי, שיפתח את הלב שלו, ידבר על הפרחים הפורחים ויעשה משל על פרפר שבדיוק ראה בבוקר. שירפא כל כאב שלך עם החיוך שלו ואפילו ימתק את תחושת המבוכה שאתה לא ראית את הדברים בדיוק כמוהו. הוא תמיד ידע מה לומר וישקיט כל נפש עויינת.
לא, אני לא יודע מה יכול היה לקרות בין השניים האלה.

זה היה אחר צהריים בהיר אחר כשנתקלתי בה שוב. זה היה אחרי שעות הלימודים בשעה שלא חשבתי שאראה אף אחד. הייתי חולה ולכן קפצתי לבוא לקחת ספרים אחדים ולהעתיק את שיעורי הבית מהלוח, (כשהחום ירד). היה קל לדעת שקרה היום משהו, איזושהי סערה בבית ספר, כיוון שהיא לא הייתה היחידה שעוד שוטטה. עוד אנשים היו שם, ובכל זאת היה נדמה שהגעתי בסוף של פעילויות היום.
הרגשתי החמצה, אבל כשהלכתי אחריה אל עבר היציאה מבית הספר בלי לזכור מה בכלל באמת באתי לעשות שם, מצאתי שאני לא האדם היחיד שעוקב אחריה. קאי היה שם גם, ואף אחד מהם לא הבחין בי. נדמה היה שאחרי היום הזה שלא החליפו מילה, עתה 'מה שלא היה' עומד להתפוצץ. שנה שלמה לא שמענו אותם מדברים אחד לשני, ועכשיו על רקע חומה, צהובה משקיעה, ושיח מזדקר, בצבע ירוק כהה מדי, אני אהיה האדם הראשון שאשמע.
כשהבטתי טוב יותר יכולתי לראות את פניו שנראו אדומות לוהטות, ידיו התאגרפו בחוסר אונים, אבל היה עוד משהו על הפרצוף שלו. זו הייתה מבוכה.
"את לא יכולה לעשות את זה!" נזף, זמן שעמד שם.
היא הסתובבה לגלות היכן הוא עומד. הוא היה נראה כאחד שכבר יודע שבניסיון לשכנע הפסיד, אך לא היה ייאוש בקולו.
"לשקר לאנשים ככה." המשיך בתסכול.
ידיה התאדקו בכעס לאגרופים מתחת לחצאיתה, אפה התכווץ בקיפולי סלידה וכעס דקים. פרצופה האדים, היה שם גם פגיעה.
גופו נסוג כשהבחין בתגובתה אבל אינו נרגע, הוא רק שינה אותו כדי להחליף לטון יותר מתחשב. עיניו עוד הביעו שרידי כעס לוהטים כגחלים. על כך אולי גם שקרה בניהם מה שקרה, אולי עקב אי הסכמתם עוד מן העבר. בחיים לא ראיתי אותו ככה.
"אז מה אם זה גורם להם להרגיש יותר טוב." טען, ידיו התאדקו מלפניו בצורה שמבקשת לאחריות. "את לא יכולה לתת לאנשים דברים, שאם יתגלו כלא נכונים, יגרם הרבה יותר נזק."
"לאף אחד לא אכפת מהחיפוש אחר האמת שלך." נראה שהיא התאפקה לא להוסיף דברים אחרים, אישיים יותר, שדחקו בה כמו סוס הדוחק בעגלה. "זה הצער שלך להתמודד איתו, ולא נטל של אף אחד אחר. דברים שלא יתגלו לעולם, לעולם לא יפגעו באף אחד. אנשים רוצים לחיות, קאי, לפני שהם רוצים כל דבר אחר."
"מריה." סינן מבעד פיו, והתשוקה הכועסת המחשמלת שלו לרגע אחד נשמעה לי כמו אהבה. אבל זו לא.
היא הסיתה את פניה, ועזרה משהו כשהשיבה להתבונן בעיניו. אולי היא ראתה בפניו אכזריות.
"אתה אנוכי ואתה אפילו לא יכול לראות את זה." העלבון שהשתמע מן הדברים שלה היה חוסר היכולת לראות.
"את נוכלת, ואני לא רוצה להאמין שאת רואה את זה פשוט מצויין." מהדברים שלו, השתמע היטב שהוא טוען כי הוא נוטה להאמין שהיא רואה.
הפוני שלה כעת הסתיר לה את העיניים. משום מה במבט שלו, יכולתי להאמין שהוא תמיד אהב ותמיד אוהב אותה. אבל אולי זה רק הדמיון שלי, ולא חשבתי שהיא רואה את זה. "אתה בטח לא רוצה להאמין שאתה לא שולט בכל דבר." היא ממלמלת ויש לי הרגשה שמשהו ממש רע עומד להגיע, "אני יודעת מה מתחבא מאחורי החיוך הזה שלך. אנשים אולי יכולים לראות בו יופי או אדם נחמד, אבל אני יודעת מה הוא באמת. אתה מספר לעצמך שאתה עומד מאחורי הצדק. אבל כל מה שיש לך זה אכזריות וגחמות ריקות שצריכות סיפור אמין."
הוא מזדקף וידיו מתכווצות בכוח כאילו חץ פגע בלב שלו והוא עומד ליפול, אני לא חושב שבגלל הדברים שאמרה ישירות אלא בגלל שהיא זו שאמרה אותם, אך מבטו מתמלא בשנאה ומבטו שואף הישר אליה כאילו מבטו הוא חץ משלו שמגיע לא מתוכן דבריו אלא מן האדם ששולף אותו.
"אתה חושב שהכריזמה שלך," הזלזול שהשתמע בקול שלה גרם לי להרגיש שגם היא מקנאה, "מצליחה להסתיר את הפגמים שלך, בעזרת היכולת שלך להאמין בעצמך. אבל אנשים תמיד ישקרו ותמיד משקרים לך או לעצמם. אתה חי באשליה של ילד, ובעוד שאני היחידה שתגיד לך את האמת בנוגע לזה, אתה גם מורד כמו ילד." במשפט האחרון היא מצביעה עליו בהאשמה ונראה שעובר בגופו כתוצאה זיק מן העובדה שהיא, האדם שתמיד מצא בו שווה לו ומשותף, אמר את זה. "ביום שבו תחווה מספיק מן העולם הזה אתה תשתגע ולא תוכל להכיל אותו – כי אינך בוגר ומוכן לחוויה בה הכל שחור לבן. וכולם כמוני; לעולם לא תמצא את מי שאתה מבקש. לא יהיה לך למי לברוח כי אתה תשנא את האנשים שיוסיפו לשקר לך בנוגע לזה." הפעם העיניים שלו מבריקות ויכולתי להאמין שהתסכול גדול יותר מהכעס. הדברים שהיא אמרה השפיעו עליו. "אלא אם כן תמצא מישהו חולני כמוך."
שיניו מתחככות זו בזו. אבל הרגשתי שהוא מאשים אותה על הדברים הנוראיים שהיא אומרת. העונש היה כמובן – לא לזכות ליחס. הרגשתי 'קראק' בתוכי, אבל זה לא היה הרגע בו משהו נסדק; מלבד האמונה שלי. הוא עובר אותה וכשמגיע אליה במקום בו השיער הגולש והרך שלו מחסה את עיניו בצל ויכולתי לראות מעט מן עיניה הוא אומר בשקט שהייתי צריך להתאמץ לשמוע; "אין בך שום דבר שיש להעריך." ונעלם.
היא הוסיפה לעמוד שם. דמיינתי שהיא בוכה אבל כנראה רק דמיינתי את זה. לא ידעתי מה אני רואה בעיניים שלה עד שהתקרבתי קרוב יותר. זה לא היה עצב או רצון לנקמה כמו שחשבתי שזה יהיה. זה היה אבל טהור ושאריות מן האש הזו אצלה בעיניים. יכולתי לספר שהיא אוהבת אותו. יכולתי לספר שהוא שבר את הלב שלה.
היא הסתובבה אלי, קצה כמו מתוך חלום והביטה בעיניים שלי. רציתי לומר לה שאני מצטער שאני פה ושבאתי אחריה, כדי לזכות קצת בכבוד שלה, אבל זה לא היה נכון כלל וגם לא הרגשתי שהיא מאשימה אותי. אני חושב שההפתעה בעיניים שלה הייתה לרוב בגלל העובדה שהיא לא חשבה שאי פעם מישהו ישמע את זה או ידע דבר מה מן הסיפור הזה וכעת היא לא יודעת איך להתנהג.
"זה היה נשמע כואב." אמרתי לה, למרות שלא היה לי שום זכות להגיב על מה שלא היה מיועד לעיניים שלי.
אבל אם כבר ראיתי אותה במצב הזה, לא רציתי להסתיר כתמורה לזה שחשפתי אותה, את מה שאני הרגשתי.
"כן." היא הסכימה, אבל לא נשמע בקולה כאב, אלא נוסטלגיה. "אני לא יודעת מה לעשות." היא הפתיעה אותי בכך שהמשיכה את הנושא שיחה אך ראשה הסתובב להביט בשקיעה הכתומה הזוהרת מאחוריה.
לא חשבתי שהיא תרצה לדבר, ובטח לא אתי, מי שהאזין מהצד, על מה שקרה, אבל זה לא היה בלתי סביר לגמרי. עבר רגע ארוך בו חיפשתי מה לומר, שלא ישמע קרוב מדי, לפני שאמרה; "זה כמו פצע שאני מנסה לכבוש עם סכין. לא משנה איך אני אעשה את זה, זה יצא רע יותר ממה שרציתי."
"אי אפשר לכבות אש באש." הסכמתי איתה, והיא הסתובבה בהפתעה לגלות שכן, היה לי מה לומר. "והחלק העירוני הוא, שאת לא הצלחת לשקר לו בנוגע לשום דבר. שום דבר שימנע את ההרס הנורא הזה. כשאת זו שטוענת שכולם משקרים כל הזמן."
עיניה נפקחו והיא הביטה בי בדממה, יותר טוב, יותר ברצינות, לנסות להבין דבר מה.
"לא הסתרת דבר שיכל להרוס, אבל את צודקת, כולנו משקרים כל הזמן." משכתי בכתפיי במבוכה, והמבט שלה נראה יותר חוקר ומופתע עכשיו, "הסתרת את הדבר היחידי שיכול היה לעזור לך. סיפרת הכל חוץ מן העובדה שאת אוהבת."
גבה התקשה, עיניה כעת ננעצו בי בחומרניות, כאילו מה שאמרתי כעת הוא למעשה הלבנת פניה.
הלכתי משם. לא ידעתי מה עוד לומר לה.

יום למחרת אני כבר הרגשתי יותר טוב. בהפסקה צפיתי במראה היפהפה. היא ניגשה אליו מתחת לעץ הדובדבן, הוא נעצר, והביט בה כשחיוכו נמחק. היא אמרה לו שהיא מצטערת, יכולתי לזהות זאת על פי תנועת שפתיה, ושהיא זו שמשקרת לו ורק כשתגיד לו את האמת אולי יהיה איזשהו סיכוי לקשר שלהם לחזור. היא הוסיפה בנוקשות- שהיא עוד מאמינה שהוא שקרן, אבל שאובדן הקשר שלהם לא באמת קשור אליו ושהרצון שלו לא לשקר יפה- ושאם היא הייתה כמוהו היא לא הייתה צריכה להפסיד שום דבר. בהתחלה הוא נראה חשדן וספקן, אבל מהרגע שהיא קראה לו שקרן הוא הזדקף ונראה שלקח את דבריה ביותר רצינות. הוא כיווץ את עיניו בצער רב, כזה שהייתי יכול להאמין שיכול לגרום לאדם לבכות. "את בטוח לא יכולה להיות כמוני?" הוא שואל אותה, כה רוצה לדעת, כה רוצה לגעת, כה רוצה את מה שאיבד בחזרה לא משנה כמה עוול היא גרמה לו. "אני מצטערת קאי. אני משלימה עם זה שאני לא יכולה לעשות את זה."
השניות עברו מתחת לעץ הדובדבן ונראה שהוא הרכין ראש. יכולתי להרגיש את המתח נבנה ואת הרצון שלו להגיד דברים שאולי מהם אין דרך חזרה. הרגשתי שזה אינטימי, ושומר סוד, וכמעט התפתתי להזיז את הראש מן שפתיהם. אבל היה משהו אצילי ומכבד שיהיה עד אחד לשיחה שלהם. "את יודעת, אני אמור להיות הבודד מבין שנינו. וזה תמיד נדמה כאילו את. אולי אני באמת הבודד. אולי בחיים לא אמצא מישהו שיהיה אף קרוב למה שאת היית. זה מרגיש כאילו יש לאנשים אותי. אבל לי אין אף אחד. רק את היית…"
"אתה בן אדם מיוחד קאי," היא נאנחה וראיתי את העצב שוחה לה בעיניים, "אתם צריך מישהו שבאמת דומה לך. לא מתחזה; כמוני. עם כל מה שכרוך בזה." ואז היא הרימה את העיניים והוסיפה, "אני כבר לא חושבת שאני בודדה יותר."
זיק של קינאה ניצת בעיניו היפות. אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותו חש ברגש הזה, אבל כעת כשהביט בה בתחרותיות אך גם רכושנות, זה לא הפתיע אותי מה שחש כלפיה. תהיתי אם היא משקרת או אם היא באמת מצאה מישהו או מישהי אחרת. הוא השפיל את עיניו לרגליה, רגע לקח לו להתעשת על עצמו ולהדחיק את רגש זה ממעייני ראשו. "קאדז׳ו?" הוא שואל ואפו מתעקם בסלידה לא מודעת ונשלטת. אבל ידעתי שהוא יבלע את זה מהר ויתגבר.
"לא." לא יכולתי לספר אם היא הייתה מופתעת או לא. הוא עוד המשיך לעמוד שם ולהשפיל ראש כאילו הוא מסרב לעזוב.
"את יודעת," הוא לפתע חייך ונדמה היה לי שעפו פרפרים מהחיוך הזה שלו. החיוך עוד לא היה מפוייס לגמרי. אבל היא החזירה לו חיוך מפייס. "אולי את לא כזו גרועה." גיחך במרירות והמון מבוכה, עיניו נראו מעט מתנצלות.
תהיתי אם היא תגיד לו מה היא מרגישה אליו, אם היא תגיד לו, או פשוט תנתור לו על זה טינה שלא יכול היה לשים לב למשהו כה פשוט.
אבל לא. היא חייכה חיוך רחב, אישי כזה, כאילו זו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שהיא באמת נהנית, והחיוך הזה הקסים אפילו את הפרחים שהיו על העץ מעל והם נעו בחינניות יותר. חיוך כזה שלא מצטער, חיוך שליו, חיוך מאושר- על דבר אחד חשוב באמת שהיא סוף סוף הצליחה לפתור אחרי הרבה מאוד זמן. הקלה. נראה שהיא לא באמת רוצה לומר לו את זה אחרי הכל. משהו בי הופתע.
"אני צריכה ללכת, קאי." המשיכה לחייך ועשתה לו שלום. הוא חייך בחביבות גם, כמו אל אחת שהוא מחבב במקום לשנוא, אחת שהוא עוד מאמין שתבוא אולי קרוב יותר ותהיה שלו. כמוהו, אני מתכוון.
היא הולכת משם ונראית ילדה רגילה לגמרי. עניין אותי כל כך עכשיו מה תעשה. זה שיעור מתמטיקה ופתאום נזכרתי שהיא איתי בכיתה. זהו זה, היא באה לכיתה הזו. כשהיא נכנסה אל פתח הכיתה השתדלתי שזה לא יראה ברור מדי כמה קרוב העץ לחלון הזה. לא הבטתי בה כלל. היא התקרבה ולא רציתי להאמין שהיא באמת באה אליי, אבל כעבור רגע היא נעמדה קרוב, בדיוק מולי ונעצה בי את העיניים.
"אפשר לשבת לידך?"
הנהנתי בספקנות, אבל הרגשתי שזה בסדר. בשיעור עזרתי לה עם כמה תרגילים ובסוף נתנה לי מרפק. "אתה לא הולך להציע לי ללכת אתך לאיזשהו מקום?"
התבלבלתי יותר מהשאלה מאשר מן המרפק שלה. "מה?" תשובה כה עלובה, במקום לצרוח- 'כן, אני רוצה! אני רוצה!'.
"להציע לי לבוא אתך לשום מקום?" המשיכה לתקוף אותי והרגשתי יותר מסוחרר מאשר קודם.
"בסדר, בסדר." עדיין לא יכולתי להאמין למשמע עיניי.
היא נרגעה והתיישבה במושב שלה.
"את יודעת איך אני יודע שהוא שקרן?" שאלתי אותה.
היא הסתובבה ברצינות להביט בי.
"הוא בדיוק כמוך." אני עונה לה, "לא אומר לך שהוא אוהב אותך."
אחרי המשפט האחרון היא דחפה לי מרפק כל כך חזק שלא יכולתי לנשום. אחר כך, היא קמה בחינניות מן המושב שלה ונעמדה בפינת השולחן נשענת עליה בחינניות כאילו היא מצתלמת למגזין אביבי והביטה בי בחיוך כשהחצאית שלה מתנופפת מסיבות אשר לא הצלחתי לגלות.
"אני הולכת ללוקר להביא את הארוחה שלי. בוא לחצר הראשית, לא?"
אני מהנהן. היא נראית שמחה יותר, מאושרת, כאילו אני הוא ההזדמנות השניה שלה. לקחו לי כמה רגעים להבין שהיא התכוונה אליי כשהיא אמרה שהיא לא בודדה יותר. כי אני פניתי אליה, אז. פרח כה יפה, שרק חיכה שיפנו אליו. תמיד התביישתי כל כך. וכמה רגעים להבין שזו הסיבה שאולי בחיים לא תספר לקאי מה היא מרגישה כלפיו. הוא מעולם לא שאל. האהבה הגדולה שלי, מה שאני עכשיו מתחיל להבין, ושל קאי- יותר מתאימה מקאי מאשר לי. אבל אני זה ששואל אותה. אני לא לוקח את האמת שלה כמובן מאליו. יש כל כך הרבה טרגדיה לפעמים בפרטים הקטנים.
אבל כשהנעליים שלי התחככו ברצפת הקרמיקה הלבנה כשנעצרתי להביט בפניה בחצר, והיא חייכה, יכולתי לראות שהיא מאושרת. היא דיברה עם כמה בנות ונראתה שמחה ושובבה ביותר. ואת זה, עם האמת שלי, כבר לא נעים לי לקחת על ידי הסתרת מה שאני מרגיש.