הקשת וצבעיה.

שישה גבַרוֹת
שישה צבעים
וּבָּקֶשֵת כולם עומדים.
כל אחת בצבע שלה
עם כובע מהודר ושמלת מלמלה.
כולן מתווכחות
מיהי הצבע היפה בעלמות.

הצהובה אומרת:
"אני השולטת!
הצבע שלי הוא צבע השמש,
אתן כולכן מתחתיי, קטנות כמו נמש."

והכתומה: "זהו שקר גס!
הסתכלי על התפוז והאננס,
כמה הם יפים וטעימים.
רק בגלל הכתום הם כל כך מדהימים!"

והכחולה מעפעפת.
"שמעתם את המשפט: כחולים השמיים והמים?
והריי כמה הם יפים,
מרגיעים ונעימים"

האדומה נפעמת:
"אבל הריי ריגוש הוא כל העניין!
סכנה, רומנטיקה ובלאגן!
האדום הוא צבע מרגש ומפעים
בלעדיו החיים משעממים וחסרי ריגושים"

והירוקה נאנחת.
"טוב, כולכן טועות.
ירוק הוא צבע הפריחות
האביב והצמחים – כולם שלי!
פורחים הם רק לכבודי"

הסגולה נפעמת:
"נו באמת, כולכן נשים
ולכן אתן ודאי מבינות
מדוע סגול הוא הצבע הכי מושלם שיכול להיות.
צבע נשי, כמו שצריך,
ממילאנו ועד ציריך"

כך הן המשיכו להתווכח,
עד אשר נכנסה הלבנה.
השתתקו הן אחת אחת, וחיכו לגזר דינה.
"נו באמת, כולכן מטופשות
כל אחת היכן שצריכה להיות
כל אחת בדרכה שלה מיוחדת
ביחד כולכן מרכיבות את הקשת"