חלומותיינו

מה יפים הם חלומותיינו –
העולמות האישיים,
סיפורי פנטזיה אשר בשליטתנו,
ואנו בהם הגיבורים הראשיים.

אך לעיתים לחלומות פורצים סיוטים,
ומחוללים בהם מעשי זוועות,
חורכים את אדמת חלומותינו במטר של גחלים,
ושורפים את השמיים בסופה של להבות.
נחלי הדימיון שלנו הופכים לגופרית,
פוריות המדשאות עוזבת את האדמה,
הרי השלג הגבוהים הופכים לחולית,
וחלומנו השופע הופך לשממה.

בשממה המדברית אנו משאירים עלמה
אשר מן הרס עולמנו היא ניצלה,
ייתכן מאהבה – ייתכן כי היא חשובה,
ייתכן שפשוט, לעולמנו היא מתאימה.
אך אין זה משנה, הסיבה אשר ניצלה,
העיקר שאת עולמנו היא אוהבת, כיאילו היה שלה.
ועלמתנו היקרה חשה עצובה,
עינייה היפות מתמלאות בדמעות,
חורבת עולמנו מכביד על ליבה,
ואין לה כתף שתוכל עליה לבכות.

איננו יכולים לתקן את עולמנו,
לכן מן המדבר שלחנו לה נווד,
ייתכן כי חברנו – ייתכן כי יציר דימוננו
ייתכן שפשוט, הוא ייצוג של עצמנו.
אך אין זה משנה את מי מייצג הנווד,
העיקר שעלמתנו, לא תצטרך להיות יותר לבד.

הנווד רגיל ליגון המדבר
חול חרוט הוא על פניו,
יופי כשל העלמה הוא לא ראה בעבר
ובה הוא כבר מאוהב.
הנווד מהופנט מפנייה
כאדם המביט על נוף,
ים הוא רואה בתוך עינייה,
וחיוכה הוא החוף.
איתה אין סבל,
בזכותה הוא שוכח את היובש,
איתה אין אבל,
מן היגון היא מעניקה לו חופש.

הנווד לעלמה חבר
אך יגונה נשאר,
עולמנו עדיין לה חסר,
והיא משתוקקת לעזוב את המדבר.
היא מתגעגעת לטבע,
היא מתגעגעת לנופים,
בחורבת עולמנו אין צבע,
בחורבת עולמנו אין חיים.

הנווד חש את עצבות עלמתנו
והחליט למענה את חייו ליטול,
הוא עיצב לה מחדש את עולמנו
והקריב את נשמתו וגופו אל החול.

"מן המדבר באתי
אל המדבר אשוב,
את חיי לאושרך הקרבתי
אשר אושרך חשוב"

הקרבת הנווד את עולמנו מחדש בנתה,
ואנו יכולים שוב להוסיף לעולם צבעים,
עלמתנו על חברה האבוד בכתה,
ודמעותיה הפכו לנחלות ואגמים.
במהרה ציפורים חזרו אל השמיים,
הרים חזרו לנקב את העננים,
אורות כוכבים שבו להשתקף בתוך המים,
ובשממת החול נבטו מדשאות ועצים.

וכמה יפה, וכמה מאושרת כעת עלמתנו,
בעולם המדהים ביותר ששופע חיים,
בקרוב נמצא לה אחר שייצג את עצמנו,
וכולנו ביחד נחלום סיפורים חדשים.