׳הצייר מהעיר הקסומה׳

׳הצייר מהעיר הקסומה׳

״הצייר מהעיר הקסומה,
תמיד נושא עימו מגבעת משונה,
קופסאת צבעים מופלאה,
צביעה בה מגשימה כל משאלה.
מעט צבע פה ושם
והציור המושקע נעלם.
בעודך עומד נדהם,
נשמו הדמויות בציור,
את אוויר העולם.

הצייר מהעיר הקסומה,
נוטה שלא לומר מילה.
חיוך מסתורי מרוח על פניו,
ניצוץ שוכן בעיניו והמכחול הינו חלק מידיו.
הוא נע ונד בין מקומות,
מחפש וצד אחר השראות.
מצייר הוא כל דבר שזז,
משקיע בו כל צבע עז.

הצייר מהעיר הקסומה,
שמו האמיתי נסתר לאוזניים רכלניות,
הוא לוחש אותו רק לסיגליות ולכלניות.
ציפורים נחות על כתפיו,
השמיים נישאים מעליו.

הצייר מהעיר הקסומה,
הולך הוא בעקבות הרוח,
מחפש אחר מקום שקט לברוח.
מקום להביע את מחשבותיו,
לנוח בצל עץ האלון,
לצייר בשתיקה ואולי גם לישון.

הצייר מהעיר הקסומה,
זהו כינויו,
שכן הוא מתגורר במקום שלא ניתן
למצאו.
מקום שאינו בעולם ההוא ולא בעולם הנוכחי,
מקום אותו לא מצאתי אנוכי.

הצייר מהעיר הקסומה,
בלילות הוא משוטט,
ממסיבות תה ואלכוהול הוא פושט.
בעצב בלתי מוסבר,
הוא מתהלך כאיש ללא עבר.
מדחיק כל זכר לפנים,
מסרב לשמוע את אותו צחוק פעמונים.
שכן געגועו הולך וגובר,
את כמיהתו לא ניתן להסר.

הצייר מהעיר הקסומה,
אם עליו אתם שואלים,
הינו האדם הבודד ביותר מבין כל האנשים.
אל בית הקברות הוא מתנודד,
את כמות האלכוהול הוא אינו מודד.
נוחת בשתיקה לצד קבר מאובק,
ידיו מסירות את מירב האבק.
דמעות כסופות מתגלגלות מעיניו,
על אהובתו שנעלמה מחייו.

הצייר מהעיר הקסומה,
כך את הלילה הוא יעביר,
רק פעם בשנה לזכר אותו יקיר.
הצייר מהעיר הקסומה,
עליכם לזכור,
אינו איש של חושך,
אך גם אינו של אור.״