תודה

אשתי לוקה במחלת השכחה, בהתחלה היא רק שכחה משהו פה, משהו שם אז לא התעוררה אצלי דאגה.
אבל לאט לאט המצב החמיר והיא החלה לשכוח מקומות שאהבה.
כששכחה מה עשתה לפני דקה, התעוררה אצלי הדאגה והחלטתי לקחת אותה לרופא שיבצע בדיקה.
הרופא שלח אותנו לעוד רופא ששלח אותנו לבדיקה ששלחה אותנו לעוד בדיקה ועוד בדיקה…
כך זה נמשך לפחות חצי שנה, עד שלבסוף היא אובחנה במחלת בשיכחה.
צפיתי בה שוכחת את ילדותה, שזו הייתה חצי נחמה כי תמיד רציתי שתשכח את השואה.
צפיתי בה שוכחת את מות אימה ומדברת אל ביתנו כאל זרה.
צפיתי בה שוכחת ימי נישואים ואהבות ישנות
ולבסוף שכחה גם אותי, האדם שלמענה הסכים להשתנות.
מדי פעם המחלה יצאה לחופשה והשאירה אותה מבולבלת נורא.
במשך החופשה הייתי משלים לה פערים, מראה לה תמונות של הנכדים ומספר מה שלום הילדים.
עם משך השנים המחלה יצאה לפחות חופשות ואשתי המשיכה לאבד זיכרונות.
אשתי נפטרה לפני 5 שנים מהמחלה הארורה.
כמה דקות לפני מותה היא שכבה לידי על הספה אך פתאום התיישרה.
שנים שלא ראיתי אותה יושבת ככה ישר וכששאלתי אותה מה קרה, היא לא אמרה דבר.
היא ישבה כך במשך עשר דקות, בהתחלה היא בכתה מכאב ואז צחקה בהנאה.
אחרי זה שוב בכתה אך לא מכאב אלא משמחה.
בתום העשר דקות פניה קדרו וכתפיה שבו להיות שמוטות.
היא הביטה בי במבט חצי שמח, חצי עצוב ולחשה בקול שכמעט לא נשמע, את מילתה האחרונה, "תודה".
הרבה שנים לא הבנתי מדוע היא התיישרה על הספה ומדוע היא לחשה לי תודה.
היום, ביומי האחרון אני סופסןף מבין מה היה פשר המילה.
בדקות האחרונות לחייה של אשתי, המחלה יצאה סופסוף לחופשה אחרונה והעניקה לאשתי כמה דקות של מנוחה.
בזמן החופשה האחרונה אשתי נזכרה בכל רגע בחייה וצפתה בהם כמו בסרט נע.
היא נזכרה איך כל יום נישואים הייתי מביא לה פרחים ואיך הייתי דוחף אותה בכל רחבי העיר על כיסא הגלגלים.
היא נזכרה איך כל פעם שהייתה מתעוררת בבהלה, בלי לדעת היכן היא, הייתי שם לידה.
היא נזכרה איך דאגתי וטיפלתי, איך לעולם לא עזבתי.
בהכול היא נזכרה ובנשימתה האחרונה, היא רק רצתה להגיד לי, תודה.