שכונת תל אביב

אני מוקא מהבית לשוטט בחוצות במצוות תיקון ועילוי נשימות. מאמר מחוסר אחריות הגזים, שנחוצים עשרת אלפי צעדים לבל אתפגר מוקדם לזמני ומונה הונף על שרירי צוארי. המאמר שאמצתי אני הרבה יותר סלחני, ואולם יחזק הטיעון של טיפוס עקשני, שמתחיל לשגשג בחגווי מעוני.

אם סופחה תוך שיטוט פיסה של מידע תגלית או תצפית אני רשאי כמובן להפליט כל מה שנקלט בתחומי הרשתית אך זה הרשיון, צמוד לכללי הגיון של מי שמחליט אם זו סתם דעה, או ממש של עובדה. כאן מתקשרות על ראשי עננות ודרכי נתקעת עלי שרטונות. השערות הן רעות, אשר מתימרות להמשיך על כנפי תובנות את דרכן של עובדות ועל כן אינן נסבלות.
והנה זה כבר נוכחתי, שאני ממעט לפגוש מבני גילי בנסיבות המאוד עגומות של אנוסי אחזור נשימות. רוב הציבור, של רוחשי סימטאות נמנה על קבוצות של אנוש מתניעות, דור שדבור על אופניו. אני ודומי נמנים על מיעוט הולך ופוחת, שעדיין שוחקים מדרכות במו הנעלים צד בצד עם רועי הכלבים והולכי חינם שתועים.
אנושים גלגליים מתחלקים בשני אופנים, יעילים ומועילים. יעילים נוסעים מהר שלא לאחר משמע, יזהר האחר. מועילים, מובילי ילדים די מוטרדים, דואגים שגם האחר יזהר. הוא אמנם אשם, אבל יצטרכו לענות למי שיבוא בטענות. אלה ואלה רואים את הרחוב כנתיב גולמי לנסיעות, תוספות מסוג תמרורים ומכוניות נסבלות כל עוד אינן מפריעות. הולכים עלולים להיות מוזרים ולא אוהדים כאילו סבורים שלהם גם זכויות לנוע על פני מדרכות, אפילו כשהם רתומים לחיות.
שכמותנו, דור משכירי הדירות, בני טובינו, מזמן נעקרו לבתי מידות רוויי חניות. נותרו רק מצער שמורות מזקינות. אפשר רק לומר החיים מתמשכים, וגם אם לא חוויה יסתפקו בסתם הוויה. במקומם, דיירים מדור השוכרים נשתלים כחוט השדרה של רשות הרבים. ובכדי לממש הרגשת מתישבים תולים בכניסה רצועה לכלבים.
בתים ישנים השתתפו עם הרחוב. בתים חדשים, שעולים במקומם כומסים את סודם בינם לעצמם, משתתפים במנותק ממרומי המרחק, אולי מעורים, אך לא ממש ברמ"ח חדרים. לתוכם זן חדש מתחיל לחלחל, מזקינים, שאולי מדמים כי כאן פועמים עורקי החיים, ממחישים את בואם בהלמות פטישים. וגם יש חרדים, שבלתי נספרים, מדי פעם חולפים מדיהם השחורים, מתפזרים במרוצה בין הרבה מרכזים.
יום אחד יפרצו כמו קן נמלים ימלאו בהמון את כל המרחב ובמקום המלכה יעמידו עוד רב.
שכבות על שכבות לתומן מצטברות, לא מתחכחות אך גם לא מתמזגות, כנראה מסתדרות, בלא שום ריגוש אף לא זעם קלוש.
עכשיו ששלמה מכסת הדקות שדרושות להוסיף לי עוד קטע לחיות, אני יכול להרשות לעצמי לעלות ולספר, שברחוב שלמעלה נתלש מהנוף עוד בית קטן תמורת מזומן ובקרוב תתנוסס במגרש מודעה למי שירצה לרכוש פה דירה. כאן כמובן שאני נעצר, כי מאין אדע מה יקרה פה מחר.