רק עוד קצת..

די, זה לא אפשרי..
אני אומרת לעצמי,
זה שקר וכזב,
מישהו עובד עלי, כאן ועכשיו.

אבל זה כן יתכן,
וזה כן אפשרי..
זאת האמת לאמיתה,
ואף אחד כאן לא עובד עלי,
לצערי השמועה אומתה כנכונה.

וכל שנייה שעוברת, לי מכאיבה.
וכל דקה שמסתיימת, מזכירה,
שהנה הוא קרב ובא,
היום האפל והנורא..

היום שבוא כל הטוב יגמר..
כל הטוב ילך לבל ישוב.
הכל יחזור להיות כמו שהיה,
רק עוד קצת וזה קורה..
אני כבר רואה אותו בא.

רק עוד רגע קט,
והכל יגמר.
רק עוד רגע,
והכל למצבו הרגיל חוזר.
די אין לי כוח לעשות שוב הכל מחדש.
וככה זה יחזור שוב, ושוב, ושוב עד.. הסוף המר.

כן, הבנתם על מה אני מדברת…
אני מדברת על סוף החופשה כמובן..
רק עוד קצת והיא נגמרת.
ואז, חוזרים ללימודים.
חוזרים לחיים האפורים והמדכאים.

שוב, נפגוש את המורים.
שוב, ניגש למבחנים.
שוב, נבהה במראה ונבחר בגדים,
נחזור, שוב, לחברה הזאת, לחברה הביקורתית.
שבה הכל שחור או לבן..
ואם אתה אפור כמוני אז, אתה לא משתלב בה כמובן.

כמה זמן נשאר לי להנות מטעם החופש, טעם החיים?
חוששני שנשאר לי רק עוד כמה שעות מסכנות, בקושי ימים..
ואז, שוב אעמוד בתחנה, אחכה להסעות.
ואז בלי שאשים לב השנה תיגמר, ואשמח כל כך..
די, מבקשת אני מעצמי.. החזיקי מעמד, רק עוד קצת..