ציד מכשפות.

היה היה פעם, מזמן, אישה שאותה איש לא זוכר.
היא הייתה יפהפייה במובנים החזקים ביותר,
מהפנטת את כל אנשי הארץ שבה התגוררה ונדדה.
'איש לא יזכור אותה', כך אמרה הקללה.
אך בשבילה זו הייתה מתנה,
מכיוון שהאישה הזו, אחרת ושונה.
זה היה יום בהיר, לבה נרמס
מאנשי העיירה השטותיים, אשר היו שתויים.
רצה היא במהירות, מתרחקת מהמקום,
דמעות עולות בגרונה, אך קסם כבר נמצא בידה.
יום למחרת, אחד האנשים שאליה נדבקו,
נעלם באופן פתאומי. אנשי העיירה לא הבינו דבר,
והאישה שעליה אנו מדברים נעלמה מכבר.
המשיכה היא לרוץ, לבה מתחרט על הנעשה,
אך למרות זאת, לעולם לא תשוב בחזרה.
ולאחר חודשים רבים של חוסר אהבה,
עיניה מחפשות במהירות אחר תקווה,
מצאה בחור מהמעמד הפשוט,
שלבה שלה, נקשר אליו בחוט.
מבטיהם הצטלבו, וחיוכו עלה על פניו,
הרי זו היא, כנראה הבחורה שלנצח יאהב.
אך סיפורנו לא יהיה בעל סוף טוב ושמח,
סופנו יהיה מר ונורא, כחיוך אשר בורח.
אותה ממלכה שאליה ברחה,
הייתה אכזרית ובלי שום טיפת רחמה.
האישה והאיש נפגשו לראשונה,
ואולי אפילו זו, תהיה הפעם האחרונה.
באותו יום בהיר, גילו את סודה,
את האמת הנוראה – האישה מכשפה.
כולם כבר היו מוכנים, לשרפה,
רצתה היא לברוח, אך כבר לא יכלה,
חייבת היא להתמודד עם גורלה.
דמעות נראו המון ביום ההוא,
אך רק מעיניה הן ירדו.
היא העיפה מבט אחרון באנשים,
צורחים ואותה להשמיד רוצים,
עם קלשונים בידיים ולפידים,
כך היא בהתה בהם ברחמים.
אך כבר האש החלה להתלקח,
האיש היחיד שראתה היה אהובה,
שהביט כלא מאמין בנעשה הנורא.
היא צרחה כאשר רגלה נגעה באש,
כבולה היא לצלב בוער שכותש
את רגשותיה האחרונים
את כל הרגשות שחוותה בימים.
וכנפי עורב שחורות כלילה נפרשות,
מנסות לעוף אך כבר לא יכולות –
האש כבר התפשטה בכל גופה,
ועיניהם של האנשים צועקות משמחה,
הרי זו אחת ממיליוני המכשפות –
שנתלו ונהרגו בשרפה.