פרכיטרגדיה

יום אביבי בהיר וכחול
נעור המנהיג וחפץ לאכול.
"לא במיטה" גערה הגבירה,
"שלא תטמא את ערשי הצחורה".
"וכי יש לי ברירה"
כך גנח המנהיג אך השכיל להבליג,
"המטבחה אגש שיכינו מגש".
בטנו התכוצה, הצטברה בה חומצה,
הכר הן הכיר את טעם הזעם
קרה לו לא פעם
כמו סכין שמנקב
וצובט עד כאב.
בחטף הניף את גופו מסתובב,
רגלו נלכדה בסדין העדין
וקרעה בו קריעה מצד שמאל עד ימין.
רק הגוף, שבינתיים השלים הקפה
מיותם מרגליים
נזרק לרצפה
ולפני שהמצח נפגש לשניה עם הנצח
שאגת "החוצפה" נקלטה באוזניים
ולחץ הדם, שגם ככה מורם
המריא והפעם מבלי שנחסם
עלה על גדותיו והציף את כולם
מחק לאחוכי חצי העולם.
הצריחה שהבריחה עדה של יונים
הזעיקה לחדר מקבץ מזדמנים.
צף ועלה היועץ הרגשי לעיתות בהלה,
החנפן הראשי שאבחן תקלה
השכיל לצלצל לרופא האישי
לפני שיתחיל לחשבן עם מי כדאי להתקמבן.
הציץ בזהירות לשעה קלה העוזר למיגור תקשורת נקלה
ושני גברורים שומרי הסף,
שחדרו לחדר בחתף
על אף ולמרות הסכנה
שמא תוגש נגדם תלונה.
הוא הושכב על הגב
ואחד גם התרשם שהאיש עודו נושם.
אמבולנס יחיד הפציע והציע במפגיע
את הגבר להסיע
למיון בבית חולים על פי כל הנהלים
גם סירנה גם הג'יפ והאנטנה,
אך לא נמצא מי שיחליט בשאלה כה גורלית.
הכיצד? רק ידידינו המלומד
האביר בן דמות החזיר
על מורשת הסטלין יוכל להסביר.
האיש במתינות זוג עיניים פקח
ומיד כל החדר לדום התמתח.
הוא לא אמר כלום ונראה קצת המום
ובחדר קולות שקט ודממה וחרחורי נשימה.
"בחיי, היה לי די. מעכשיו הוציאו כל איש מעלי"
התמרמרה הגבירה וכל החבורה
בזריזות מיהרה את הראיס להעמיס
בלית ברירה על אלונקה לא טהורה
ונימלטה כמו מופלטה בדבוקה.
מזל שאז הגיע איש חכם
קוראים לו נתן המציץ‚ יתכן או לא או גם
והמליץ לשגר את הסחורה
על הבימבה בלי צפירה
וזה אכן מה שקרה.
בבית החולים, בלי שרק וכחלים או מיקוח אלים
רופא בכיר זומן למרות שלא הוזכר מזומן.
הלקוח צולם צונרר ונחדר
וצוות נבחר הועבר טיפול משלים בכשלים
ומה ראוי להעלים.
הוא הוגנז בחלקת גדולי אשכנז
ולצוות נרמז שנחוץ בחבל"ז
לנצור ולשמור כאילו הופקד בפנים האדמור.
בבוקר אך קם והרי הוא מונשם
שוכב לו לבד ומרגיש.. נחמד.
מגיעה בחורה ואיזו גיזרה,
שהשם ישמור, לעלות ולדהור.
מתבקש לשרוק, אך יבש לו הרוק.
מכשיר אויל על מדף מתחיל לישום ולשרוק
ולירוק החוצה סרט ירוק.
"אם אינך משתלט סופך מתחרט"
כך הפלא גוזר בנעימה חסודה בין מטיף לשוטר
רופאה נחמדה, אך מתופררת בקפידה.
"אני" הוא בקושי מדחיק ואומר והיא מסמנת "פציינט מדבר”.
"ומי זה אתה?” היא מיד מנחיתה
"אני כ..כחול שיט צמא לאכול”
"משפט לא צמוד" היא רושמת "מילים לועות והולכות לאיבוד”.
אך אז כרוח סערה זועמת את האוירה פורמת
סיעת דבורים, אשה ופקעת של גברים.
רופא ראשי את הגזורה התפורה מתוכם מחלץ
ומחגווי הקבוצה הם שומעים המלצה,
ולשם המרצה, מילת החפצה לא מאוד נחוצה
ולו היו נישארים, הסברים יותר לגופם של דברים.
"הם הביאו רופא שנוטל אחריות"
מתמצת האחראי "ודורשים את תוצאות הבדיקות
אצלנו למחות שלא ייוותרו עקבות.”
"ומה שרשמתי כדאי לצלם?”
אבל הוא מתעלם ובצעד מהיר נעלם וכמו לעצמו מהמהם.

בעולם אחר משא ומתן מתמחר, לפרקים מתחמם לעתים מתלהם
"אייה מקום כבודו?" שואלים זה לזה
"ומה התרגיל הנבזה הלזה,
שאדם נעלם כמו איננו קיים.
זה כבר לא צחוק
ִהעגל זקוק לינוק,
חשבונות בנויים על מוטב
ולא יתכן מין מצב
שהעגל יגווע ברעב.
הנוכלים בודאי סוללים מעקף
כשאצלנו מרבית הביצים תלויות מאותו המדף."
הסיפור לא נגמר המשכו כבר מוכר.
בידוע שעוף השמים מוליך את הקול
אך הפעם הקדימה בשורה על הכל
רופאה מסורה גזורה ותפורה
שישבה ודגרה והטילה פצצה
את קורות המדינה במו פיה חרצה.