פיות בגינה

ילדה קטנה,
גינה רחבה.
עצים גדולים,
אדמה רכה.
נשמות קטנות,
מלטפות, מצחקקות,
מסביבה משחקות.

כל יום לבדה,
היתה יושבת הילדה,
משחקת עם חברותיה,
אשר רק היא היתה רואה.
הוריה לא התייאשו,
הם ניסו וניסו,
לשכנע אותה,
"ילדתי, אין שם אף אחד"
אך היא רק היתה מחייכת ואומרת,
"בטח שכן, את לא רואה?"

הפיות בגינה היו רוקדות,
מהבוקר עד הערב.
כנפיהן הקטנות היו מרפרפות,
באוויר בשקט.
הן היו מסתובבות,
ושמלותיהן היו מתבדרות סביבן.
כל אחת בצבעה הייחודי,
אך הילדה זיהתה את כולן.

גינה שקטה,
מנגינה עצובה,
הפיות עזבו,
הילדה לבדה.
אין לה איש לשחק איתו,
אין לה איש שיקשיב.
היא יושבת על העץ,
מחזיקה בידה את המתנה שנתנו לה,
ענף קטן מקושט בתחריטים.
סימן להבטחתם להיות איתה תמיד.

פיות לגינה,
שבות, בזהירות.
כתר קטן איתן הן סוחבות,
מחליקות אותו בזהירות על הראשה של הילדה.
היא ישנה עכשיו,
בשלווה עמוקה,
חולמת על הפיות,
שחזרו לשחק איתה.

ילדה מתעוררת,
המציאות מבאסת.
היא הבינה לבד שאם היא רוצה שאחרים שיחקו איתה גם,
היא צריכה לעזוב אותן, את הפיות.
לא כולם מאמינים.
הילדה העצובה,
חוזרת אל העץ.
עבר זמן מה,
אך היא שוב שומעת את הרפרוף של כנפיהן….