עולם אחר..

אני הולכת ביער מואר, לבושה בגדים לבנים,
לפתע אני פוגשת כמה אנשים.
חלקם מוכרים לי, חלקם קצת פחות,
הולכים אנו ביחד, אל תוך השדות.
באמצע היער, קריאת מלחמה,
מתחילים פה לריב, אני מלאת אימה.
דם, אבק, דמעות, הם רוצחים כאן ללא דופי,
לעולם הטהור, כבר נעלם כל היופי.
הבגדים הלבנים כבר אדומים כצבע דמי,
מרוב הזיות לא זוכרת את שמי.
אל האדמה הקרה אני נופלת, מדממת כולי,
כשקריאה חלושה לעזרה, אני שומעת מולי.
עם כל הכאב, החד והפוגע,
אני קמה לקריאה, של האדם הייגע.
תוך כדי שאני גוססת, אני מגישה לו עזרה,
אך שום דבר לא יעצור בי, גם כשאני עצמי בצרה.
את האדם ההוא הצלתי, באותו היום ממש,
וביום אחרי כן, קברי כבר קודש.
אז נכון שכעת, כותבת אני מגיהנום,
אוי, שנייה, רגע, כל זה היה רק חלום..