סיפור על ילד אחד

זה קרה רק לאחר כמה שנים, כשלזוג המאושר נודע לפתע- שיש להם בדרך שני בנים. השמחה בבית הייתה גדולה, המשפחה תמכה, וחודש של טיפולים סוכמו בהצלחה. הבדיקות השגרתיות עברו ללא כל פגע, עד שיום אחד נפל אבל במשפחה הצעירה. אחד הבנים בריא, תודה לאל- אך לשני חסר גן במוח, הגן שעוזר להתפתח. המשפחה ניסתה שוב ושוב אבל ללא הצלחה, שום טיפול לא עזר. "זו לא אשמתכם," עודד הרופא. "זה משהו שעובר במשפחה, יהיה בסדר." ההורים הצעירים היו פשוט מיואשים, איך יוכלו לטפל בשני בנים כשאחד מהם- בעל צרכים מיוחדים? הגיע היום והאימא, בעלת כרס גדולה, נסעה לבית החולים כשהצירים מכאיבים לה. רק בשתיים שלושים ושבע בלילה האיר המזל פנים לאישה- שני ילדים חמודים, מקסימים, במשקל שלוש וחצי כל אחד, אפילו לא גרם של הבדל. האם שמחה, ולרגע שכחה מצרתה. שלושת החודשים הראשונים עברו, ובינתיים כשהילד הבריא- איאן, למד להתגלגל, הילד המוגבל, טום, בקושי התרגל. בגיל שנתיים איאן הלך כמו גדול, וטום, בגלל רמת התפתחותו הנמוכה, נשאר בפעוטון. הגננות לא הבינו את רצונו וצעקו עליו לפעמים- קצת יותר מדי, היה חייב להישאר איתו עד שיימצא גן מתאים. האם הייתה עסוקה בעבודתה, ומדי פעם הכינה לו משהו לאכול ואילצה אותו לשכב לישון. מצבו של טום נשאר והיה, כמו לפני שנתיים- כשהיה בן שעה. בגיל שש הגיע הזמן לעלות לכיתה א- איאן היה שקדן, הכין את שיעורי הבית ואפילו ידע לספור עד 10 לבד- ואילו את טום היה צריך לרשום לבית ספר מיוחד. לא כל כך הלך לו שם. היה לו קשה ולמרות שהקדישו לו תשומת לב מיוחדת- הוא לא הצליח להבין איך כותבים מילה כזו או אחרת. השנים עברו והבנים הגיעו לכיתה ז ונרשמו לחטיבה- לאיאן כבר הייתה חברה. הוא הכחיש כל קשר שהיה לו לטום, התבייש בו וטען שהיה מאומץ ושפיגורו היה טעות. הוא ריכל עם חבריו על טום בלי שום רגשות אשם, וטום לא הבין את איאן והיה כמו משרתו, עיסה את רגליו והביא לו- שהיה צריך, כוס מים צוננים כקרח. צוננים כמו לבו של איאן, שהיה חסר כל אנושיות למה שהיה בו. שש שנים מאז החטיבה- והשניים סיימו את בית הספר, לא בהצלחה. כלומר, כמובן שאיאן היה תלמיד מצטיין וקיבל 100 בכל דבר שרק חפץ, אבל טום נשאר הרחק-הרחק מאחור, מוזנח, בודד ועצוב מאי פעם. בגלל מוגבלותו לא יכל להיכנס לצבא, ואילו איאן שירת שלוש שנים ולאחר מכן התקבל לאוניברסיטה. הוא פגש שם אישה יפה, מצליחה וממש כמוהו- יהירה, והשניים התחתנו באושר כשהיו בני עשרים בלבד. טום גילה שיש לו כישרון למחשבים, ונשאר ללמוד באוניברסיטה כמה שנים. הוא סיים את התואר הראשון שלו וההורים החליטו שזה מספיק- כמה כסף אפשר לממן על ילד עם בעיה מוחית? והכניסו אותו בקושי לעבודה אצל פקיד. טום השתעמם שם ולא הרגיש מאושר כלל, עד שיום אחד הפור נפל. הוא צעק על אמו דברי עלבון ששמע עוד מימי בית הספר, פרש מהעבודה וניסה להתקבל לחברת היי-טק. בהתחלה לא חשבו שהוא ייכנס לעבודה, אך המנהל היה טוב לב ואיפשר לו לעבוד שם כמה שירצה. טום פגש שם מישהי מקסימה בשם מירה, שאחיה עובד במקום שבו מטפלים באנשים שדומים לו, אפשר לומר, ובבוא הזמן נשא אותה לאישה. השניים חיו עד גיל מופלג והצילו את נפשם של מיליוני ילדים, ומתו בשיבה טובה, ואיזה עולם קטן- שניהם נפטרו באותו היום. הוריו של טום כבר הלכו לעולמם, ולכן לא באו לאזכרה. ואיאן? ובכן, כאשר היה בן שלושים התבשר לאשתו שיש לה שני בנים, אחד בריא כמו שור והאחר- חסר לו הגן במוח, הגן המקולל ההוא, שעוזר להתפתח…