לפעמים אלטרואיזם – הוא מסכה לאגואיזם.

הוא לא אשם – אך הוא מרגיש אשמה,
וזו תחושה מבלבלת כשאתה זועם על עצמך – ורוצה נקמה.
הכעס הזה גורם לו לרצות – להכאיב לעצמו בעוצמה,
אז הוא מכאיב לעצמו – כדי להפחית את כאב האשמה ששורפת לו את הנשמה.
אך האדם תמיד מפסיד – כאשר בינו לבין עצמו מתנהלת מלחמה.
.
אשמה מוגברת – היא תוצאה של אדם שלוקח יותר מידי אחריות,
למה לעזאזל הוא חושב שהוא מסוגל לשלוט – בכל הסיטואציות?
איך תוכל לשלוט בהן – כאשר אתה אפילו לא מסוגל לחשב את מגוון האפשרויות?
ולא משנה כמה תנסה לפעול תמיד נכון – תמיד יהיו טעויות.
אז במקום לנסות כל הזמן להימנע משגיאות – ע"י חישוב של אפשרויות סטטיסטיות,
תתחיל לחיות – גם אם זה אומר שלפעמים תבצע טעויות אנושיות.
.
ואולי האשמה המוגברת – היא תוצאה של נרקיסיזם,
שילוב בין הרצון שהכל יהיה מושלם – פרפקציוניזם,
לבין תחושת 'אומניפוטנטיזם' – אשר מתנגש בריאליזם של אדם שמאמין במונותאיזם.
עם השליטה מגיעה האחריות – אך מה קורה שה'שליטה' היא תוצאה של דמיון ואסקפיזם?
לפעמים מה שנראה כאכפתיות ואלטרואיזם – זו בסך הכל עוד מסכה לאגואיזם.
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
רק בחלק בעצמך – אתה יכול לשלוט,
ולא משנה כמה אתה חושב שהיכולות שלך מעולות – הן תמיד מוגבלות.
אז אולי הדרך להפחית את האשמה – שאת נשמתך מאיימת לכלות,
היא להכיר בכך שלאחריות ולשליטה שלך – יש גבולות?