לא טובה מספיק

כשהיית צעירה, אמא שלך אמרה לך שאת לא טובה מספיק. אם ישאלו אותה על זה היא בוודאי תכחיש. אולי היא אפילו שכחה. אבל המילים האלה חרוטות בך בצורה שאי אפשר למחוק. היא אמרה "את בסדר בהכל. בכל דבר שאת עושה את תמיד בסדר, אף פעם לא נכשלת אבל גם אף פעם לא טובה בשום דבר."
בזמן שהיא אמרה זאת, זה לא הזיז לך בכלל. כי נכון שהיא לא ראתה בך שום דבר ששווה התייחסות, אבל את ראית את הגאווה בעיניים של אבא שלך גם בלי שהוא יגיד דבר. היית מקריאה לו את השירים שכתבת וראית שהוא הבין בדיוק למה התכוונת. עוד לפני שהוא אמר שאת מוכשרת ראית על הפנים שלו הכול. אז לא הפריע לך מה אמא שלך אומרת או חושבת, כי אהבת את אבא שלך הרבה יותר. הספיק לך שהוא חושב שיש לך חשיבות.
ואז הוא עזב, בלי לטרוח אפילו לומר לך שלום, או להסביר. בלי להיפרד, בלי לומר לך שזה לא בגלל משהו שאת עשית, אלא זה הלב שלו, שמחפש מקום רחוק להתרפא בו. אז את הבנת שטעית בהכל. התברר שבמבט של אבא שלך לא היו כל הדברים שהאמנת שראית, שגם בשביל אבא שלך לא היית מספיקה. הוא לא רצה להישאר אפילו בשבילך. הוא לא הציע לקחת אותך איתו. הוא לא כתב לך. לא התקשר. פשוט נעלם. משאיר אותך להילחם על המקום שלך בלב של האישה שמעולם לא הצלחת לרצות.
אז ניסית להשתפר. רצית להוכיח לעצמך שכן יש משהו שתוכלי להיות טובה בו, גם אם לא מצאת עד עכשיו. ניסית לא לוותר לעצמך בשום דבר, בלי מעידות. בלי טעויות. אבל לא משנה כמה נתת אף פעם לא הצלחת להצטיין בכלום. לא הצלחת למצוא את המקום שלך.
את מרגישה שלאחים שלך זה בא בקלות. כל אחד מהם מוכשר, מוצלח במיוחד. מצטיין. והלב שלך מתפוצץ מגאווה, אבל בו זמנית היית רוצה גם, לדעת איך זה מרגיש להיות טובה בתחום כלשהו, להיות באמת ובתמים מוכשרת, רק במשהו אחד. לפחות במשהו אחד.
אבל ניסית כל כך הרבה דברים וכבר נגמרים לך הכוחות.
עדיין לא הצלחת להיות טובה מספיק. ואת גם לא תצליחי. כי את לא מסוגלת להתמיד בשום דבר. כי את תמיד מנסה להיות הראשונה שפורשת, לעזוב לפני שעוזבים אותך. אז איך תוכלי להשתפר?
אולי אמא שלך צדקה.
או שאולי את בעצם טובה רק בלהיות גרועה בהכל.