כלי מידי הבריאה

עם מילים ניתן לעשות לגמרי הכל,
לברוא עולמות, ולגרום להם לחדול.
אפשר להחיות מתים, ולהביע,
לתקשר, להתחבר, ואל הירח להגיע.
אפשר איתן לעבור ברגע מפה לשם,
וגם לבטל ולמחוק רגשות אשם.
המילים הן כלי מידי הבריאה,
שכמו שגשם מצמיח תבואה,
כך המילים מצמיחות מציאות,
ומוציאות את החבוי, מתוך הפנימיות.
סוללות דרכים לליבות בני אדם,
ועוזרות לחיבור ביניהם, ולאיחודם.
אז מדוע בבואי להסביר את שבי נעשה,
ולבאר ולתאר אותו אני אנסה,
שלל מילותי כלל לא יועילו,
ואני רק אחשוב, מה היה אילו-
את הרגש לקרוא היה אפשרי,
מבעד ללב וללא כל אמצעי?

אז מה מועילות המילים כולן,
אם הן אינן מסבירות לאדם שמולן,
את סערת הלב,
בבואו להתקרב.
את הצער והיגון,
אחוזי השיגעון.
את העין הדומעת,
והיד שרוצה לגעת,
בלב חבר יקר וטוב,
שאליו רצוני להרגיש קרוב…?
הרי כך הן איבדו את כל המשמעות,
יכול להיות שהן היו סתם טעות?
חבל לצמצם רגשות למילים,
ולפרק מחשבות של תילי תילים,
רק בגלל מגבלה של דיוק,
שמחייבת לפעול לפי כללי הדקדוק…
כבר נשאיר את הכל בתוכנו בפנים
ולהוציא אל החוץ, לא נהיה מוכנים…

אז לסיומו של הקטע בגנותן של מילים,
אשאלכם שאלה, אנשים אצילים.
ברצוני לדעת, אם אני היחידה,
שחשה שיש אירוניה חדה,
בקטע שמנסה במילים להסביר
את זו המחשבה שאצלי שיש-
שבמילים לא ניתן כלל להבהיר,
אף מחשבה ורגש?