כור מצרף

נשתל מאהבה,
בעולם של דימיון וחלומות,
נבל מחוסר תקווה,
עד שהפך לערימת עצמות.

זחל על גחונו מקברו,
אל עבר חיים חדשים,
עוד מכוסה באפר עברו,
מצחין מחייו הישנים.

אפו מלא ניחוח משכר כיין,
על סלע בלב ים,
אך בהרף עין,
מחשבותיו הופכות המים לדם.

אוחז מטוטלת כסופה ביד שמאל,
ועט נוצה ביד ימין,
בעיניו שערי גן עדן והשאול,
ולעצם קיומו איננו מאמין.

גבו מצולק בשריטות,
נגרר מטה מטפריי שדים,
כנפיים מכתפיו פרושות,
מרחף מעלה אל שירת מלאכים.

דיו נוטף לו מן העורקים,
מוקף שירים שנשאים את שמו,
לעד מצליף בהם מילים,
חותם תכלית לעצם קיומו.