טראומה לכל החיים

אז אני עמדתי מול החלון.
לא זכרתי מה רציתי מעצמי מלכתחילה.
אמא קראה לעברי ללכת לישון.
אבל אני – ממשיכה.
למה? אתם שואלים,
אני יכולה לתת הסברים…
זה בגלל הבחור ההוא.

הלילה היה חשוך,
לא היו כוכבים.
לא שמעתי דבר מלבד גרגור הינשוף
וקולות הצרצרים.
ישבתי על הספסל הרעוע,
מחכה לאוטובוס שעובר שם פעם בשבוע.
אז אור מסנוור התנועע על הרצפה.
"תברחי!" הזהיר אותי קול של אישה.
"למה?" שאלתי כשגיחוך מפי נשמע,
"זה הוא! הוא מסוכן!" אותה האישה אמרה.
אז קול הבריחה של הגברת נשמע,
אך אותי עטפה הדממה.
עצרתי, לא ברחתי, נשארתי, לא פחדתי.

אז צעדים כבדים נשמעו.
התחילו חלש ואז רעשו.
סובבתי את ראשי לאחור,
ואז נסוג כל השחור.
איש גדול התקרב, לא רצה לחזור.
ואני התחלתי לפחד, שמישהו יעזור!
אז רובה גדול שלף האיש,
ואני רצתי מהר כיש.
האוטובוס הגיע לתחנה,
ואמא אותי הביתה לקחה.
למה? כי האיש רצה להיות באוטובוס לבדו,
הוא לא רצה שמישהו יהיה לידו.
הגעתי הבייתה כבר היה מאוחר.
אז אני מפחדת, מה מצפה לי מחר?!
בכל מקרה יש לי פחדים,
בגלל המקרה, קיבלתי טראומה לכל החיים!