חמש ועשרים / ממגירה

"על מה היא חושבת?" עברה בי מחשבה. הבטתי אל עבר אישה מבוגרת היושבת בגינת ביתה.
שיערה הדליל והקצר לצבע אפור כבר נהפך לפני זמן מה.
מידי פעם כאשר עובר מטוס, אל עבר הרקיע היא מביטה. אולי מביעה היא משאלה?
כל יום בחמש ועשרים, הגברת על ידי אישה צעירה מובלת.
הן מתמקמות מול השער כניסה אשר צבעו הלבן כבר מעט מתקלף,
חושף את צבען האמיתי של המוטות אשר הוא מכסה.
הינני יושב בגינה שבביתי, את הקטורת מדליק ואת העשן שואף.
קיר גבס נמוך ודק מבדיל בין ביתי לביתה.
מביט בגברת שוב לאחר הנשיפה, היא מחבקת את האישה הצעירה.
אישה הולכת לדרכה והגברת במקומה נשארה.
כיסא הגלגלים הינו מושב נוח למידי , חשבתי לעצמי
הגברת הביטה אל עבר השער כניסה ונאנחה חרישית.
"על מה היא חושבת" שוב עברה בי אותה המחשבה.
האם חייה השאירה בה צלקות אשר גם במחשבותיה משאירות עקבות?
האם היא חושבת על אוסקר ווילד או על שייקספיר?
האם היא חושבת על העתיד שלה, אשר בגילה לא כל כך בהיר.
האם היא מרוצה ממקום הימצאותה? או שמא חושבת על החלטות שלא לקחה.
הצער על רגעים שלא קרו, האם גם בגילה הן את ליבה שוב שברו.
כאשר חולפת ציפור מעליה, האם הגברת רוצה להיות משוחררת ולהצטרף אליה.
מטרת חייה עדין בוערת בתוכה כמו להבה? או שמא השלהבת דעכה.
האם היא למוות מחכה קוצר רוח? בהינתן האפשרות האם היא תבחר לעזוב אל השממה?
או שמא היא חושבת שזו אינה שממה כלל.
הרי לכולנו ישנו חלום גדול או קטן, שיבוא יום וכולנו עם אוהבינו שאיבדנו ניפגש בשמחה.
שם למעלה איפה שהשמש מעולם לא דעכה.
שם המוזיקה מעולם לא נפסקת. ומטרת חיינו כבר מזמן מושגת.
שם אנו מבינים את החיים. החלטות ,רגשות . כל מה שבפנים.
שואף אני לריאותי עוד טבק מהקטורת.
יושב אני מול שער הכניסה של ביתי.
מבין שדומים אני והיא.
כי גם אני הרי על המחשבות הללו יום יום מהרהר.
וגם אני יושב על כיסא ובחלל בוהה.
לא נדע מי ראשון ימות , אך אני קם מתמתח ומחזיר את השילוט.
"למכירה" רשום באדום על גבי לבן.
אלך לענות על מספר שאלות ששאלתי, אולי גם על רובן.