העם אמר את דברו

כאשר יגורתי, שוב זה קורה,
אני פוקח עיניים ורק חושך רואה,
אכזבה עמוקה, מפח נפש,
לא ניפטרנו מהרפש,
המנהיג העליון, שמר על הכתר
והביס בקלות את כל היתר.

אלפי מעריציו,
מריעים לו עכשיו,
ולקול תשואותיו
של המון משולהב,
הוא עולה לבמה,
עם עוד כמה וכמה,
ממקורביו,
וסריסיו, נושאי כליו,
וגם זוגתו ושני בניו,
צמודים אליו,
משני צדדיו.

וכשעל פניו,
חיוך רחב,
הוא נושא נאום, נלהב,
מהראש, לא מן הכתב.

נאום ניצחון חוצב להבות,
הנשים תאמרנה – ממיס לבבות,
והגברים יריעו "אתה המלך !
"אתה אלוהינו, מורה הדרך ! " ,
ואם לא בדיוק, אז ודאי בערך.

נישאים על גלי הערצה עיוורת,
המנהיג העליון והגברת,
קדים לקהל, מניפים ידיים,
וזוכים לנחשול מחיאות כפיים,
ותשואות מרקיעות עד רום השמיים.

וכשעל פניו נסוך מבט מתנשא,
הוא מתיישב לו בכסא,
לא סתם כסא, כסא פשוט,
אלא משהו, משהו – כס מלכות.

עשוי זהב, בקטיפה מרופד,
הוא עוצב, והוכן באופן מיוחד,
ע"י אומן ידוע, שמלבד
הדבקים, הכל מלאכת יד,
ויובא לארץ היישר מספרד,
תמורת סכום מאד מכובד.

ונבחרי מפלגתו, צובאים עליו,
כל אחד מנסה להקדים את רעיו,
להגיע יותר קרוב אליו,
להתחנף, להיות עפר לרגליו,
להשפיל ראש ולכשכש בזנב,
כמו כלב כנוע בפני בעליו.
כי זה תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק,
למשרה של שר, עם או בלי תיק,
או לתפקיד חלופי נחשק מאד,
עם כסף, כוח וכבוד,
שלא מחייב ממש לעבוד,
למשל שגריר, יועץ בכיר, או מנכ"ל
של משרד ממשלתי שאין בו צורך בכלל.

ומה שיהיה, הוא מה שהיה,
רק יותר גרוע, וזו הבעייה.