בנות ממתהלכות עם סכינים

כבר שמתי לב לזה. מהפעם הראשונה שהם נכנסו לחיי שמתי לב לזה.

מהפעם שהרגשתי את החיוך המסנוור שלהם לצידי, ששמעתי את הצחוק שלהן, ההליכה היפה או הריצה, זה תלוי מתי תתפוס אותן. וזה לא משנה מתי כי תמיד הן מחזיקות סכין בנעל או בכיס של הג'ינס, הן מחזיקות סכינים בגרביים ובז'קט ומחכות לקפוץ על הקורבן הבא שלהן.
איכשהו זו הייתה אני.
אני מאשימה את הכול, כי הכול אשם והכול נוכח והכול לא עשה שום דבר לעצור אותן. אף אחד לא שם לב ובעט אותן לעזאזל ואת הסכינים שלהן. ואולי אני גם אשמה שלא בעטתי אותם בעצמי.

זה היה באמת יום יפה שהן קפצו עלי, בחיוכים מזויפים וצחקוקים. הן היו נחמדות ואדיבות, והייתי לבדי, לא היו לי חברות, אז הלכתי איתן- כי כבר מה יכול לקרות?
הן משכו אותי לחיבוקם ועטפו אותי חזק, לא רציתי שישחררו אז נצמדתי אליהן כל כך, סיפרתי להן הכול ונתתי כל מה שביקשו, רק ש, טוב..
ברגע שהייתי צריכה משהו, הן לא נתנו.
ברגע שהיה לי מאוד קשה, פתאום הן נעלמו.
ברגע שבקשתי לעצור, הן לא פסקו.
אבל יותר מהכול- הן רק פגעו. ואז צחקו, ואז קיללו ואמרו שאני סתומה וזה בצחוק אבל..
אז מה?
יש לי רגשות ואני ממש לא רוצה
שבחורה עם סכינים את הלב שלי תפצע.
וניסיתי להתרחק מהן, אבל זה לא עזר,
כבר הייתי מכורה אליהן, כבר אהבתי יותר מדי,
וניסיתי להאמין שאולי יקרה שינוי..?
אבל לא יקרה שינוי, כי בנות עם סכינים הן בנות עם סכינים
כן, הן רדפו אחרי עם סכין בבית שלהן,
ומכך גם הגיעו השם שלהן-

בנות מתהלכות עם סכינים ברחובות, אז הישמרו.
אל תיפלו למלכודות שלהן, אל תיפלו.

ועד כאן הפינה שלי להיום, ואני רק מזכירה- כן, מאז שנדקרתי,
אני לא אותה ילדה.