במחסן

יש כל מיני סוגים של מספרות. בעיקר אלו עם המסכי טלוויזיה, MTV דולק, רצפה ארוכה מפרקט כמו מסלול דוגמנות, מראות מרצפות את הקיר במלבן אחר מלבן ולפעמים מזרקת מים קטנה מקשטת את המקום, פוסטרים חדשים של תעשיות אופנת שיער שנראים כאילו הרגע הדפיסו אותם, או משהו אחר. עובדים שם חמישה אנשים, אולי יותר. ולכולם יש קרחת נוצצת, חוץ מלחופפת שיש לה שיער והצבע לא חשוב רק זוהר.
אבל לפעמים באיזה בית ברחוב העונה לשם חור אפשר למצוא איזו מספרה, הדלת של הבית של הספר נמצאת ליד מחסן ברוחב שתי מיטות שהוא הפך. התקין שם מראה, כיור ושידה. כשהוא מערבב חומרים לצביעת שיערה זה נראה כאילו הוא מכין שיקוי סגול מוזר. רק הוא עובד שם, עובר מטופל מטופל על אותו כיסא שחור וסינר, ברקע מוזיקת רוק כבדה. כמה מגזענים ישנים על הרצפה ושיערו שחור פשוט של כוכב רוק מאיזו סדרה.
ושם מסתפרים הכי יפה, כי לתספורת יש טעם ואמירה. האנשים יוצאים מהחדר הצר כמו משפטים מהפה של היצרן (מספר השיער). כמו חוצב ביהלום הוא מסתכל במקרוסקופ – השיערה הזו כן, לבן אדם הזה נגזור פחות… בסופו של תהליך אוסף שיער מהרצפה ונכנס רגע לבית לקחת שוקו חם.

אז בדיוק בשמונה בערב הגעתי אל העיר עם חברים אחרי הלימודים. נכנסנו לסימטה, ליד איזה מחסן עומדים. כשפותחים את הדלת אני מרגישה כאילו אני נכנסת לשטח לא שלי. יחידה אחת לידיים שלו ולשיער – של מי? והוא הביט בי בעיניים צרות – מבכי? איזו תסרוקת אני רוצה? מי אני, כלומר, שאל.
הוא זה שעשה לי את הפוני.
מספריים כמו של מנתחים, חדות כמו תער. מסתבר שחבר שלו עזב אותו כמו רעם. הוא חייך ואמר שחבר שלו היה ממש מוחצן ושחצן. 'הוא היה אוהב אותך' צחקק צחוק מרושע. כי אני, כך אמר, די ביישנית. אבל שאני עושה את זה בסטייל אמיתי. "מזל שהוא לא כאן, יש לי אותך רק לעצמי". הסמקתי כי לא הבנתי אם הוא רציני.
כשקמתי מן המקום הוא קד לומר שלום, שיערו השחור נפל על מצחו, חולצתו המזכירה עטלף נפרשה בין אצבעות ארוכות כמו גלימה, וכשחזר להביט בי עיניו ננעצו בי בלי בלימה.
עד הפעם הבאה שאאלץ להסתפר… חשבתי. אחזור שוב פעם אליו לקן והוא יעשה לי משהו בגוף ובשיער, אולי שונה?
ובמחשבה הזו אצלי בראש יצאתי מן המחסן. גם אם אסתובב בכל העיר חשבתי להשבע שבחיים לא אפגוש כזה אדם.

למחרת בבית ספר נעצו בי מבטים. זה היה נוח להתחבא מאחורי הפוני מאנשים. אפשר היה לחשוב שאני פתאום משהו מיוחד, לא עוד משהו ביישני אלא אדם עם פרטיות ואמירה.
אז זה היה דבר אחד שסחבתי עם עצמי, זה והרמת גבה מצד חברים. שתיים ואחד חשבו שהיחס שקיבלתי אתמול ממה לא הגיוני, אבל אחד ואחת קרצו לי כל הזמן בנימה שובבנית.
ואני כבר לא יודעת מה לומר, הולכת וקטנה לתוך פוני שגדל. 'אין לך יותר פנים' אמרו לי כמה חברים בהפסקה אחרי מספיק זמן. ואני רק משכתי בכתף והמשכתי בלא לומר.

אני לא יודעת מה קיוויתי שיקרה, אני מניחה שלא ציפיתי לשום דבר. באמצע ההפסקה, לא קרוב למרכז העיר, אני מוצאת לפתע אדם. קשה שלא להבחין, גבוה, כזה לא מתאים. הוא עומד ליד העץ, מדבר עם אחד ועוד אחת, ואז העיניים שלו זזות, ואז נתקעות כמובן בי. הרוח נושבת אך לא מעיפה את רוחי. רוחי עוצרת דום – שיט, מה חשבתי?
ואז גופו נפנה אלי לאט, איפה המגזינים והמוזיקה החזקה? הוא עומד באור השמש ברקע הבית ספר שלי, מה הוא עושה כאן, יש לו תוכנית?
אני מתקדמת אליו וגוררת רגליים. נו זה ברור, הרי יש לי אופציה אחרת מאשר להתקדם? וכשאני מגיעה אליו הוא הולך לאחור, תופס אותי בצוואר, משעין אותי מן הגרון, ולוחש לי "איך זה יתכן?".
דממה אחת חולפת בנינו כמו עלה מעופף. ואז אני שומעת אותו אומר לי 'הפוני ארך ולא באת לבקר'.
עובר רגע ואז אני פורצת בצחוק היסטרי, הוא משחרר אותי ונוחר בקול גנרי , אחר כך מצמיד אותי אל העץ, עם סרגל מפנה לי את השיער כאילו עבר שם חץ. 'השיער שלך יותר מדי כבד. בואי אלי אחרי השעה חמש'.
נו, ואיך אני אעז למחות או לא לבוא, אחרי הכל השיער שלי… כמעט שלו. מתיישבת על כיסא שחור בפעם השניה. אבל הפעם נדמה שאני קצת יותר באווירה. והוא כמובן מתחיל לפתח שיחות. נו, הוא חיכה לרגע הזה – נכון או לא נכון?
אז לפתע נשמע צליל מוזר, מישהו פותח את דלת המחסן. ברנש גבוה מביט בנו בעיניים כחולות, לפתע אני מרגישה כרחון בגרון. הרי למי יהיו עיניים כל כך חודרות? זה מי שאני חושבת שזה? מה אני עושה פה? ומי שלידי רק מרים גבה אחת, המבע שעל פניו לא מזמין כלל וכלל. אז הברנש מתיישב בחוץ ב"פינת ההמתנה".
'אל תחליפי עם הבחור הזה מילה, הוא יגנוב לך את הנשמה', הוא מבטיח כאחת.
אז מצד אחד ערפד נוגע לי בשיער, בצד השני שלד עם עצמות הרגליים הארוכות בעולם, ואיכשהו אני מרגישה שאני זו שאחמיץ – כששני הגברים האוהבים (לפחות לשעבר) האלה, מתחרים על ענבים.