בית מלון לציפור

באורך רוח האורח התארח ואורח החיים פשטני ועלוב. הכלוב פתוח אך הוא לא שש אליו, רק בלאט מדי מספר לילות יציץ בגחינה. ואמת ניסה לצאת אך עדיין לא מצא את הפתח הנכון. הזמן מרוח בדירה, לפעמים מישהו נוכח, ומסדר בערימה ארוחה גבוהה שמספיקה לשבוע, הוא אדיש אך גם מרגיש את האיש המגיש כי ישיש הוא ודאגני לאורח, למרות החום הקודח את התה של שוטה המלוכה הוא ישתה, לכבד את המעשה. האורח הפך ללקוח יומי קבוע, ולאחר הפך לנטוע, ופה התחיל הסיפור על איך הוא חי ואיך הוא מת. ערבוביית צבעים של ירוק צהוב ואדום עם צווחות ופחדים שמסתתרים בחורים נגמרה לפתע כשנחת על אחד השלוליות הנעימות, ומסביבו נכרכו רשתות וזרועות. הוא שכח איך הגיע לשם אבל החליט להישאר כאורח, במקום החדש, כי נכון לעכשיו אוכל ומים יש פה בשפע אך אם יחליט לחזור לפתע, יוכל. וכשינסה, יושפל. וישכח במהרה עד מחר. לכשיחליט לגמול לישיש לומר תודה ולשלם על המלון נכבה בין רגע האור ומגיע הזמן לישון. מדי פעם מביא הישיש צעקניים שרכונים מעליו ושומע הוא קולות מוכרים שנעים להגיד ויגיד ויגיד וישמע שוב את מה שנעים להגיד. וכשצריך הוא מגן על החדר במלון. יום אחד נגמר האוכל והמים, הישיש לא זז יותר ממקומו ונעלם, חזר למקור. חלחל בו השקט ונעשה הוא רדום, חוסר תזוזה וחוסר צליל הפנטו אותו והשקיטו אותו. באחד הימים מצא את עצמו בחוץ, הוא לא זכר איך זה קרה, כי רק חושך חווה. כשהיה באוויר הוא צעק את כל מה שידע לומר אבל לא נענה. במפח רוח יחד עם משב רוח ירד אל העצים, והבחין בצעקניים מסתכלים עליו. מאושר מהמרום צעק מה שנעים להגיד, פתאום היה פיצוץ אדום וצליל חזק להחריד. חושך ופתאום חדר מואר, והנה הישיש חזר, עם אוכל ומים בשפע. החליט כי ישאר, ולא ירצה לחזור לפתע. ולא יוכל.