בדרכים

בסודות דרכים נלך, ללא איש איתנו,
החשאי חצות נלך, ללא ירח מעלינו.
ציפור, וורד ולב -לא יותר ולא פחות,
כאב, חץ ונשמה -הגיע הזמן ליציאה.

באמצע סתיו בהיר, יום ללא רוח,
באמצע גינה קטנה, את הציפור נשלח.
ואת דרכה היא תעשה לגמרי לבדה,
והיא תעוף אל-על, גבוה לשמיים.

ובאביב הפריחה הגדולה,
את הוורד ניטע באדמה.
והוא יגדל ויפרח יותר ויותר,
עד ששיח גדול יצמח -שיח פאר.

ואני בדרכים הולכת, אנשים פוגשת,
מתאהבת.
והלב יפעם לו חזק, שולח רגשות לכל עבר,
והלב יפעם חזק, מזהה את תאומו.

והציפור נוסקת ממעופה,
מטה מטה אל האדמה.
החץ פגע בה בחוזקה,
והיא גוססת לבדה.

וכאב פגע בוורד, רומס אותו תחת רגלו,
והוא משחית את יופיו.
ועליו נושרים להם לאט לאט, בוץ מחתים את צבעם,
והם נוחתים על האדמה לאט, נחים שם, לבדם.

ואני שבדרכים, צופה בחבריי נשברים,
ואחרון הדברים לא מאחר להסס,
ואליי מגיע, כמו הכאב וחץ,
והוא חודר אליי עמוק, עמוק יותר מכולם,
והלא הוא נשמה, האכזרי מכולם.

והוא לקח לי את כולם,
את כל שהיה לי.
והוא לקח גם את ליבי,
את כל שהשגתי.